אצלנו בבית אני "אמא פגומה"

אני אמא שעושה בושות, שמאחרת עם הילדים לגנים ולבית הספר, אני זאת שלא יודעת לעשות הקוקיות בגובה הנכון שלא לדבר על צמות שמחזיקות מעמד יותר משלוש שניות. בפעם היחידה שהייתי צריכה להכין את הסנדוויצ'ים לילד (כי אישי היה באילת) ו שכחתי לשים לו כפית מפלסטיק ליוגורט (מזל שהילד מספיק אינטלגנטי למצוא פתרונות יצירתיים).

אז יש גם אמהות פגומות. במקרה שלי זה כנראה קשור גם להיותי לקויית למידה עם הפרעת קשב וריכוז אבל אני חושבת שזה עוד יותר קשור לעובדה שאני אמא עובדת. כזאת שלא תמיד אוספת את הילדים מהגן (וספציפית בעבודה החדשה לא שמה את הילדים בבוקר וגם לא אוספת אחה"צ) אז למדתי שאפשר לתת ולאפשר מקום גם לצד השני וגם לסמוך עליו שההחלטות שהוא יקבל הן ההחלטות שכנראה גם אני הייתי מקבלת.

אז נכון, הרבה אמהות מסתכלות עליי בעיינים מוזרות ושואלות: "את באמת לא יודעת איזה שיעורים היו היום בבית ספר?" (אני באמת לא יודעת כי אני לא מכינה איתו מערכת ואני לא תמיד מספיקה לשאול בערב), השבוע למשל, לא ידעתי שחבר הזמין אותו ליומולדת והוא אמר שהוא לא יכול כי הוא הולך לחוג שחייה (אבא שלו ידע והוא סיפר לי וזה בסדר גמור, באמת). לעומת זאת, בדברים אחרים אני דווקא בסדר: כל הדברים שקשורים ביצירתיות (השבוע הדבקנו מילים באנגלית על כל רהיט בבית), בלמידה (אני קוראת סיפורים באנגלית ובעברית עם כל הקולות שצריך), ובחיבור לחיי חברה (טיולים ואירועים) הם שלי ואני עושה אותם לא רע. אני יודעת מתי אני צריכה להתקשר למאמן כדורגל לברר מה קרה בחוג או לדבר עם המורה למתמטיקה, אני חושבת שאני אמא פגומה אבל רגישה.

יש גם דברים שמתחלפים בינינו בהתאם לזמן שלנו, עד עכשיו אני זאת שהייתי קובעת עם החברים והחברות אחה"צ ובשבוע האחרון לא התאפשר אז באורך פלא גילינו שגם אישי יכול להסתמס בוואסטפ עם אמהות וזה עובד והכל בסדר. טודו-בום.

אני לא מנסה להיות מושלמת. יש דברים שאישי שלי עושה מצויין ואני יכולה לשחרר ולסמוך עליו. אז מה שאני מנסה להגיד: תשחררו, תראו שגם אמא פגומה זה מותר ואז תגלו שלאבא מותר להיות פגום. ואז אין אשמים או פחות טובים. כולם מצויינים.

מותר לא להיות מושלמות וגם אחרים לא חייבים,

למעננו, בנותינו וגם עבור שאר בני הבית,

"אמא פגומה"

בשמת ומיכל - מגשימא