בפעם האחרונה שיבנה עלתה ללאומית...

יום שישי אחר הצהריים, היישוב הקהילתי מרכז יעל. עמוק בתוך תוספת הזמן, כשמאחוריי כמעט 250 אוהדים שרים מאושרים ולפניי גדר בגובה קילומטר, חשבתי פתאום על אורי קרגולה. מוקדם יותר ספג אדום מטופש ומרגיז וכעת, בדיוק כמוני, לא הסיר עיניו מהשופט, מייחל לשריקה האחרונה של העונה שתפתח את חגיגות העלייה ללאומית.

רק לפני חודשיים כבש קרגולה, בדקה ה-90, שער ניצחון לרשת מכבי יפו (מבישול נהדר של הג'וקר יניב אופיר). השער הזה, בדיעבד, היה שווה יותר משלוש נקודות. הוא שם קץ לחמישה הפסדים רצופים ובעצם החזיר את מכבי יבנה, גם מבחינה מנטלית, למאבקי העלייה. השער הזה הוא גם האחרון, כנראה, של קרגולה במדי יבנה, ושוב, במבט לאחור, כמה סמלי הוא שהשער האחרון של הגולר המצטיין והאהוב סלל הלכה למעשה את דרכה של הקבוצה אל הגלבוע ומשם ללאומית.

השבוע התבשרנו על חגיגות העלייה שייערכו בשבוע הבא – סולידיות וצנועות לעומת מפגן הראווה בעלייה הקודמת ללאומית, במאי 1991. בזכות ניצחון 2-3 על שמשון תל אביב לעיני 2,000 אוהדים בבלומפילד הבטחנו את העלייה שני מחזורים לסיום העונה. במחזור הבא אירחנו את הפועל ר"ג לקרנבל שלא יישכח לעולם. שעה לפני המשחק 4,000 אוהדים מילאו את האצטדיון העירוני, שקושט כולו בבלונים ודגלים. תזמורת הנוער העירונית ומוטי גלעדי ניגנו ושרו לקהל, שני מטוסים קלים טסו הלוך ושוב מעל העיר והורידו גשם של ממתקים, מסוק נחת באמצע המגרש וממנו יצאו ראש העיר, יו"ר הקבוצה וסגן שר החינוך. ברכות מכובדים, שירת ההמנון, חלוקת זרי פרחים, ואפשר סוף סוף לשחק כדורגל.