דבר העורך: עצבות של ילדים בשחור

לוויות הפכו לחלק מחיי. לצערי בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי יותר ויותר בבית העלמין, מחזות סוריאליסטיים מלאים בעצב שמגיעים לחייך כנראה עם התקדמות בעשורי החיים שלך.

השבוע פקד אסון את יבנה ואת משפחת וזאני, שבנם חיים בין ה-16 נפטר באופן פתאומי מדום לב.

הלוויה נערכה ביום ראשון בשעה 17:00 אחר הצהריים. הגעתי לבית העלמין יחד עם אלפים מתושבי העיר. 

רבני העיר וראש העיר ספדו לחיים ז"ל, ילד צעיר ששירת חייו באמצע נפסקה, ואל מול עיניי עמדה קינת דוד המבכה על שאול ויהונתן, שהיה מן הסתם ההספד המדהים ביותר בתולדות עמנו.

כל מהלך הלוויה עקבו עיניי אחרי האם מירי והאב איציק, שהצער שניבט מעיניהם היה בעוצמה שבלתי ניתן להבנה. הם אנשים יקרים, חברים אישיים שבכל שנות ההכרות שלי עמם ראיתי תמיד כאנשים חמים, שמחים ואופטימיים. הורים שגידלו חמישה ילדים למופת וילדיהם היו מקור הגאווה שלהם.

אין שום נחמה להורים שקוברים את ילדם. אין לי שום אמירה שיכולה להקהות את הכאב, וגם דברי הרבנים המכובדים לא ימעיטו מרמת הכאב והצער. התחושה הכבדה שאפפה את בית העלמין הייתה קשה מנשוא ולא פסחה על אדם. 

בלטו בנוכחותם במסע הלוויה כמות בני הנוער והצעירים, שלא יכולתי שלא לחקור בעיניי את המבטים בעיניהם. ילדים צעירים ורכים, שחלקם לבשו שחור, כנראה מתוך הזדהות עם האבל הכבד על מות חבר שאיבדו, ומה שראיתי זה את ההלם והפחד כאילו אמרו "הוא רק בן 16".

המוות זה לא המקום המתאים לאנשים צעירים, שהיכולת שלהם להתמודד עם המוות בגיל העשרה כמעט ואינו קיים. כאילו אומרים מה לנו ולמוות. אנחנו צעירים ובריאים, המוות לא שייך לעולם שלנו.

מירי ואיציק היקרים, קשה הפרידה ואני מוצא את עצמי שוקע בצערכם הכבד, אך אני מבין שצריך להמשיך ולצעוד קדימה. ואתם היו חזקים ואמיצים למען הילדים האחרים שנותרו.

מי ייתן ולא תדעו עוד צער. הימים חלפו וחיים לא יחזור, אבל זכרו יישאר בלבם ובלב כולנו לנצח.

יהי זכרו ברוך.

שלום נגר

עורך ראשי