השאכטה ששינתה את חיי

גיל 23 אמור להיות שיא. שיא של אושר, שיא של התחלות, התנסויות, עצמאות, אהבה עצמית והגשמה. סבתי עליה השלום, הייתה אז לקראת לכתה, ואני שהייתי קשורה אליה מאוד חיפשתי דרכים להקל על כאב הפרידה. הייתי אז סטודנטית יפה, באמת יפה, רזה ומצחיקה, ואחת כזו שכיף להיות לידה, ובעיקר כזאת שלא מפחדת מכלום ומסתכלת למציאות עמוק בתוך הלבן של העין. היו לי תוכניות מפה ועד אפריקה (רציתי ללכת ללמד שם ילדים מאוכלוסיות חלשות). גם בתיכון הייתי כזאת…

בתור סטודנטית יצרתי קשרים עם חברים וחברות שאיתם למדתי. זה היה בערב של המונדיאל, למדתי עם ידיד בתל אביב. קבענו שנלמד הרבה ואז נרד לפאב שכונתי בדיזנגוף ונלגום בירה יחד. הידיד הציע לי לעשן איתו סיגריה עם גראס. יש לציין שזאת לא הייתה ההתנסות הראשונה שלי. עישנתי לפני כן חמש שאכטות בזמנים שונים, וזאת הייתה השישית . זאת ששינתה את חיי ואותי לנצח. אני זוכרת לפרטי פרטים מה קרה. אחרי שעישנתי עם הבחור, התחלתי להרגיש מוזר, זוכרת סחרחורת ובחילה קשה ואז יורדים לפאב.

אני לא מספיקה ללגום מהשתייה שהזמנתי, כשפתאום תוקפת אותי תחושת מוות בגוף, אין אוויר. הריאות מצטמקות לגודל של צימוק, ואני מנסה לצרוח שאני עם התקף לב, שיעזרו לי. פתאום מוציא אותי החוצה מהפאב גבר אחר, שאחר כך יתברר שהוא חובש, הוא מנסה להרגיע אותי ואני מבקשת שיזמין אמבולנס כי אני כבר כמעט לא נושמת. האמבולנס מגיע לאחר מספר דקות, ואני מובלת לאיכילוב כאשר יש עלי מסיכת חמצן שתאפשר לי לנשום. עשר שעות אני באיכילוב, כאשר הרופאים לא מאמינים שדופק של בחורה בת 23 יכול להגיע ל-180! אני נפרדת בלב מכולם, בטוחה שלא אצא מהאירוע הזה בחיים. פחד מוות, פשוטו כמשמעו.

6 שנים אחרי אני סובלת מהתקפי חרדה קשים על בסיס יומי שגרמו לי לאובדן עבודה, חוסר יכולת לסיים את לימודיי ובעיקר מהימנעות כמעט טוטאלית של מנעמי החיים. הימנעות מהמון המון דברים שעשיתי לפני בחדווה. השמנתי מאוד, גם בגלל תרופות להרגעת החרדה, ובעיקר בגלל שמה שמשקיט חרדות הוא האוכל. פעם הייתי אדם מאושר ממש, היום כבר לא. נכון, התחתנתי לפני כשלוש שנים ונולד לי תינוק קסום. אבל אושר? לא. התקפי החרדה שפרצו בעקבות השימוש בסם הפכו אותי לאדם אחר. תלותי, מפוחד ובעיקר כזה שלא יכול לסיים כלום כי תמיד איכשהו, בכל סיטואציה נכנסת החרדה. מנהל המיון של איכילוב, אמר לי שיצאתי בזול. עד היום אני לא מבינה מה זה לצאת בזול. זה לא זול.

המסר העיקרי שלי: גם התנסות הכי קלה, יכולה להביא חורבן אישי ומשפתחי כפי שציינתי. אף אחד לא יודע איך תתקבל בגופו הקללה הזאת שנקראת שאכטה קטנה. החיים יקרים מידי מכדי להרוס אותם, וצריך כושר התאפקות מול חברים שמנסים לשכנע ונותנים צידוקים לעישון ולכך שהוא עושה רק "ניסים". השדים שבתוכנו יכולים להישאר איתנו לנצח, חומרים זרים שנכנסים לגוף מוציאים אותם החוצה באופן אלים, חסר שליטה, ובעיקר חסר רחמים.

שלכם! אייל מדני

הזקוקים לסיוע או המעוניינים להשתתף במאבק בסמים ובאלימות יפנו לטלפון: 050-5566400 או למייל: [email protected]