זה יותר מגלידה / רם שרון

בפברואר 1999 סערה יבנה. גורמים דתיים, שכינו עצמם "הוועד למען השבת", החלו להפעיל צופר כחצי שעה לפני כניסת השבת. הצפירה הזו הרגיזה רבים וגם את ראש העיר צבי גוב ארי. "זה חמור ביותר", הוא אמר אז, "אם הם ימשיכו להפר את הסטטוס-קוו, זה יחייב אותי לשקול את גישתי לסטטוס-קוו".

"סטטוס-קוו" הוא מונח אהוב ומקובל, כי רובנו לא מחבבים שינויים דרמטיים מדי בחיינו. מה שהיה הוא שיהיה, מה שנעשה הוא שייעשה (דברי קהלת בן דוד). אבל יום אחד, מסתבר, שהעיר הקטנטנה היא כבר עיר גדולה. יש בה המון בנייני מגורים, המון עומסי תנועה, וציבור רחב שהסטטוס-קוו הישן כבר לא מתאים לו. יש חדש תחת השמש. בשלב הזה הסטטוס-קוו הופך לסתם קיבעון.

אז, בשנת 1999, שירת הסירנה נדמה מהר מאוד. הכרזות פוליטיקאים מקומיים על "מלחמת דת ביבנה" נזנחו אף הן. אני לא זוכר ביבנה "מלחמת דת" אמיתית. בינינו, גלידה נמכרת ביבנה כבר שנים בשבתות (כן, "מקדונלד'ס") ואף אחד לא טיפס עדיין על בריקדות.  

חוק העזר העירוני בעניין פתיחת בתי עסק וסגירתם נחקק בשנת 1968. ראש המועצה המנוח שלמה מלכא חתום עליו. מאז תיקנו את החוק חמש פעמים, פעם אחרונה לפני עשור. החוק הזה מיושן ולכן רוב הוראותיו אינן מקוימות ונאכפות. למשל, החוק קובע שמספרות חייבות להיסגר בשעה שבע בערב. מי מכיר מספרה ביבנה שנועלת שעריה בשעה הזו?

פתיחתם של שני מרכזים מסחריים חדשים ומשמעותיים (השלישי בדרך) מחוללת בזמן הווה מהפכה בעיר. חלק מהציבור דורש ומצפה, בצדק מבחינתו, להתפנק עם גלידה איכותית כאן ליד הבית, ביום שישי בלילה. מבחינת הציבור הזה, העירייה צריכה לתקן את חוק העזר או לא לאכוף אותו בסגנון בית שמאי. כפי שאינה שולחת פקחים למספרות.

יבנה של 2015 היא לא יבנה של 1968. אמנם, התרת פתיחת עסקים בשבת היא סוגיה שבמחלוקת, יש מי שתומך ויש מי שמתנגד; אבל הפתרון הוא לא לשלוח פקחים ביום שישי אחרי שקיעת החמה אל מוכרי הגלידה ולאיים עליהם בשלילת רישיון עסק וצו סגירה מנהלי. דחייה על הסף של רצון התושבים אינה הוגנת ואינה ראויה ציבורית.

חובתם של מקבלי ההחלטות בעיר היא לקיים דיאלוג נרחב ואמיתי עם כל הציבור, לשמוע טיעונים בעד ונגד, ולהתחבט ברעיונות וביוזמות שתציג הקהילה. אפשר למשל לקיים בהיכל התרבות שניים-שלושה כינוסים ציבוריים, בהם יישמעו כל הקולות והדעות, לרבות של בני הנוער, ורק לאחריהם יתכנסו נא 15 חברי מועצת העיר ויחליטו מה שיחליטו. החלטתם תעמוד למבחן ביום בחירות.

במאמר שפרסמה השבוע ד"ר אורלי רונן מאוניברסיטת ת"א, היא כותבת: "התרגלנו להתייחס אל העירייה כאל ספקית שירותים ואל עצמנו כאל צרכני שירותים, ולהתעלם מעצם היות העיר זירה דמוקרטית שבה אנחנו אזרחים. יחסי תן-קח הם פשוטים בהרבה מדיאלוג ושיתוף בקבלת החלטות".

ד"ר רונן צודקת. במאמר שלה היא מציינת שני מחקרים שהראו, שהביטוי החזק ביותר של חוסן עירוני הוא קשר בין העירייה לתושבים ושיתופם בקבלת החלטות.

כשהתמודד גוב ארי על ראשות העיר ב-1998, הוא הציע בסעיף י"ד למצע הבחירות שלו להקים מועצות ציבוריות רב שכונתיות כגופים מייעצים, מבקרים ומסייעים לטיפול בתחומים החשובים לתושבי העיר.

לדעתי, עכשיו הזמן לשתף את הציבור. לשמוע את דעתו, להתלבט איתו. מתוך ההקשבה ההדדית והשיתוף ייוולד הפתרון שהכי מתאים לעיר.