הדור שלא ידע את סלומון

   1989 עת עברתי לגור ביבנה, כתה ד'. הורי שיחיו, פינקו בזוג אופניי בי אם אקס צהובות חדשות, כדי להקהות את תסביכי המעבר לעיר יבנה של ילד אקס-בת ים.. ויתרה מכך - להיעזר בהם על מנת להגיע לבית הספר!! חייתי בסרט ממש טוב .פעם אחת, בגמר היום, החלטתי לחקור את העיר קצת יותר אז הארכתי את הדרך הביתה. יצאתי עם האופניים מכוון מגדל המים לכוון רחוב דואני ונסעתי לכל אורכו. בדרך נתקלתי באיש גבה קומה, שיער ארוך פרוע ושפם מדויק של קיבוצניק עם חולצת משבצות וסנדלים בהתאם. הוא עצר טרמפים ביציאה מהשוק הישן - שם בדיוק פניתי פרסה בחזרה על עקבותיי וכשהגעתי בשובי למגדל המים, הפלא ופלא, החולצה עם המשבצות והשפם עמדה שם לפני.. שפשפתי את המבט ונשבעתי לעצמי שלא עקף אותי  אף רכב, אז איך למען השם זה ייתכן? לימים נודע לי כי שמו הוא סלומון שיחיה עד 120, הכי גבר שיש ומלך הטרמפים הבלתי מעורער, כזה איש טוב שכולם מכירים.

וכמו זה האחרון ניתן למצוא עוד לא מעט סמלים עליהם 'גדלה' העיר הנפלאה שלנו. זאת עיר של האנשים, לא של המיינסטרים. אז חברים בואו נעשה פה סדר - זו אינה עיר דתית או חילונית, כלשון רבים, אלא עיר עם מורשת רחבה. יש לה צביון מיוחד אותו מכיר ומכבד כל תושב, כמעט, ואולי זה לא מספיק כי לאחרונה כולנו עדים לקולות הקוטביות שנוצרה פה בעיר סביב שאלת פתיחת העסקים ביום כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות. ועד לאן נגיע?!

אז אחרי שסיימתי להתעכב על מלחמות מקלדת רדודות של קומץ מתושבי העיר בפייסבוק, נשארתי עם האמת שלי: לא צריך לפתוח בתי עסק בשבת במקומות שלא ראויים לכך מבחינה ציבורית חד וחלק לא! על אחת כמה וכמה מבחינה חוקית. עכשיו יודעים מה? צאו מנקודת הנחה שלמעט העובדה של חיה ותן לחיות ודע את מקומך, אז כמו שאמרתי כבר מקודם - זו עיר של שוויון. כולם מכבדים את כולם. דוגמה: בעקבות המעבר ליבנה, העובדה שמשפחתי העתיקה את מבצרה למקום שקט בלי מקומות בילוי עובדים בשבת לא גרמה לה לקטר להפגין וליילל. נכנסו לאוטו ונסענו מחוץ לעיר. כיבדנו. ידענו את המקום אליו הגענו. במקרה הכי גרוע נשארנו בבית. הלכנו לשחק כדורגל, כדורסל, להשתולל בדיונות ולפרק אנדרנלין בפרדסים עם קלמנטינות על בי אם אקס צהובות ..

ובכלל, מי שלא היה פה בשנות ה-90 המוקדמות, לא יזכה לחוות את המושג ארץ זבת חלב ודבש מעולם, כי מה שהיה פה פעם כבר לא יהיה. הבל יתואר בל ישוב. שטיח ענקי של סברסים בכל צבעי הקשת, מסולסלים עם שיחים פרועים של גפן, עליו פרי שהכיל כמות סוכר מבורכת ועצי שיטה יותר זקנים משמעון פרס. עולם ומלואו של כיף חיים.

ומה יש היום? קברו בחול את גן העדן ובנו מעליו בניינים שהם כמו מצבת זכרון המשמשת פיסה של עדות לכל הכיף האמיתי שנלקח ממני, בתוך מרבד נוצץ של זכרונות. הסתפקתי בלכבד אמונות של אחרים ובמרכזי בילוי מחוץ לעיר ..והיום ?? אנשים מתלוננים שלא יסגרו להם את הגלידה בשבת ... עושים פרובוקציות ובנוסף נעשה שימוש מיותר ומביך בילדים קטנים בהפגנה שתומכת בפתיחת העסקים בשבת וריחמתי עליהם כי אין להם שמץ של מושג מה משמעות המילים שדוחפים להם לפה.

מה שבטוח, שהורי הילדים הללו אינם תושבים ותיקים ואין להם ערך או ענווה למה שהיה כאן קודם. לא סברסים, לא עצים ולא נעליים. צועקים ברחבי הרשת ''חופש מדת'' כמו עדר עיוור שמפספס את הפואנטה ובאותה נשימה כופים עצמם על אחרים ואונסים את החוק כפי שעולה על רוחם. הם לא יודעים מה זה יבנאי בדם. הם לא שמעו על דדה ברכליפא, הם לא היו פה בתקופות שטייקון היה שם נרדף ליהודה ברוס, הם לא שתו טרופית בבומבולה המיתולוגית, הם לא ראו את סלומון מעולם עוצר טרמפים. הם לא ראו את סלומון מעולם מגיע לפניהם, ובכלל הם לא רואים דבר והכל אפור שחור ממלט וטיח. זכרונות העבר והעצים בהווה ממשיכים ליפול, מרבד הזכרונות הולך ומתכלה, אפילו העתיד לט בערפל. יפתחו או לא ?? רק דבר אחד בטוח פה בטקסט: פעם מזמן, במקום כל הבטון האפור והזפת בשכונה החדשה שבדרום העיר, היה כאן מקום ירוק הרבה יותר. שבת שלום.