החצר האחורית

כולנו יודעים כי הסמים תפסו להם, מבלי לשאול הרבה שאלות, מקום מכובד (לצערי) בתרבות הישראלית. מי שחרד ביותר לעובדה זו הם ההורים של אותם בני נוער החשופים כל כך למגיפה, ובזמן שאלה חוגגים על איזה גו'יינט או אקסטה, ניצבים ההורים מאחור, המומים, מבולבלים, מודאגים ולא יודעים איך להתמודד עם ה"אופנה" החדשה.

הורים כאלה, הם הוריו של יוסי, היום בן 19, מכור לסמים. כשהיה בן שנתיים נכנס יוסי למעון וכבר אז היה בו חוסר שקט לא ברור. הוא היה הרפתקן מאוד וסקרן. הוא תמיד הפריע בגן והיה מכה את הילדים. בכיתה א' התופעה הלכה והסתבכה. יוסי היה מורחק מבית הספר, בכיתה ב' כבר למד במסגרת קטנה בכיתה לקשיי הסתגלות. כל אותם שנים, עד כיתה ח', היו שנים רצופות בעיות עם יוסי, בעיות הסתגלות, ריכוז ומשמעת. במשך השנים נפגשו ההורים של יוסי עם פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועם מרפאים בעיסוק. הם ניסו טיפולים הומאופטיים ותרופתיים בהמלצת נאורולוג, אבל ללא הצלחה.

מסוף כיתה ח', יוסי כמעט ולא התקרב לכותלי בית הספר. הוא מצא את מקומו בחבורות רחוב. "השתדלנו לתת כל מה שיכולנו, הן מבחינה חומרית והן מבחינה נפשית", מספרת אימו, רחל "אבל יוסי נפל לנו מול העיניים. הוא היה מבלה את רוב זמנו בשינה ולא עשה שום דבר מיוחד עם עצמו".

בגיל 16 מצא יוסי עיסוק והחל להשתמש בגראס. "מאז החלו המלחמות בבית. עיניו היו כל הזמן אדומות, הוא היה ישן כמעט כל היום ומסתובב ברחובות בלילה. לפעמים אפילו היה נעלם ליום יומיים והיה מתרגז כשנשאל איפה הוא היה. כספים החלו להעלם מהבית בדרכים מסתוריות".

השלב הבא בהידרדרותו, היה ההסתבכויות בפלילים. בתחילה היה זה על דברים פעוטים יחסית כמו גניבת אופניים, ועד מהרה זה הפך לגניבת אופנועים.

ההורים המודאגים ניסו להתחבר לילדם, אולם יוסי יצר סביבו חומה גבוהה מאוד ולא נתן לאף אחד להתקרב.

בשנה האחרונה מצבו של יוסי החמיר. הוא עישן גראס בתדירות גבוהה, כמה פעמים ביום. אי אפשר היה לדבר איתו, הוא היה מקלל ומרים ידיים. היה שובר והורס בהתקפי כעס ועצבים. "החיים עם יוסי לא קלים לנו", מספרת רחל "בכל אירוע מזמינים משטרה, וכשהעניינים נרגעים שוכחים הכל וחוזרים לנקודת ההתחלה".

כשהגיעה שעתו של יוסי להתגייס לצבא, פטר אותו הצבא משירות. המשפחה ערערה על ההחלטה וטרם נתקבלה תשובה. יוסי החליט לקחת את עצמו ולנסוע למזרח. הקשר עם יוסי היה טלפון אחת לשבוע. "רצינו רק שיגיד לנו שהוא חי", מספרת רחל, אבל ככל שחלף הזמן יוסי היה מתקשר לעיתים רחוקות יותר. כשביקשו ממנו להתקשר יותר, הוא ענה: "אני בראש אחר עכשיו, תעזבו אותי".

במזרח, שקע יוסי עמוק לתוך הסמים, כשהוריו מאבדים שליטה על מה שקורה לילד. באחד הערבים צלצל הטלפון, מעבר לקו היה קולו של נתן, חבר ילדות של יוסי, שהרבה זמן לא היה איתו בקשר. "תבואו לקחת אותו מכאן", אמר נתן, כשהוא מנסה להישמע כמה שפחות לחוץ, אבל ללא הצלחה.

שלושה ימים אחרי אותה שיחת טלפון, טס שמעון, אביו של יוסי, למזרח הרחוק להביא את יוסי הביתה. שמעון מצא את בנו זרוק ומרופט באחד הרחובות כשהוא מסטול על סף איבוד הכרה. כשחזרו השניים לארץ, יוסי התאושש אבל לא הפסיק את הרומן שלו עם הסמים.

משיחות שהיו לי עם יוסי, התרשמתי כי הבחור פשוט לא מבין מה לא בסדר, מבחינתו הוא מעשן רק גראס וזה לא רע. אם הייתי יכול לצלם אותו בווידאו ולהראות לו את עצמו אחרי שייצא מהסמים, הוא היה מבין שטוב זה בטח לא עושה לו.

חייו של יוסי הם חסרי תוכן ומעש, הוא ישן במשך היום ומסתובב בלילה, הוא חי חיי בטלה גמורים, מבקש כל הזמן כספים ואם הוא לא מקבל, הוא הופך לאגרסיבי. יוסי מבחינתו, לא חש מצוקה או רואה בעיה במצבו. הוא לא מרגיש צורך לשנות דברים או לטפל בעצמו.

על רקע המצב הזה ישנם הרבה עימותים בבית, האשמות הדדיות וייאוש גדול.

"אני מטבעי טיפוס אופטימי", מסכמת רחל "ולכן אני לא מרימה ידיים, למרות שבעלי חושב שיוסי צריך לצאת מהבית על מנת להחזיר את השפיות למשפחה". ניסיתי לשכנע אותו להיכנס למרכז גמילה, אבל יוסי לא היה מוכן. אני מקווה שכשיתעורר וינסה להציל את עצמו, לא יהיה מאוחר מדי.

כמו הוריו של יוסי, ישנן עוד משפחות רבות שילדיהם נפלו למעגל הסמים ולא תמיד מדובר על ילדים בעיתיים. לעיתים, דווקא אותם ילדים טובים וממושמעים הם גם המשועממים, סקרניים או סתם מושפעים חברתית ומתנסים בסמים.

אנחנו ההורים צריכים להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, כי ברגע שנרפה זה עלול לעלות בחיי אדם.

שלכם!

אייל מדני

הזקוקים לסיוע או המעוניינים להשתתף במאבק בסמים ובאלימות יפנו לטלפון: 050-5566400 או למייל: [email protected]