המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה

את הגרעינים שנגמרו החליפו זיתים וקבוקים עם שומשום. לא היה משו אחר למנצ'ץ'. אולי חבילה בת מאתיים של אוראו זרוקה בחדר, חוצמזה נבחרת אנגליה, בחירת ליבי, מצליחה בערך כמו שמכבי ת''א בכדורסל כובשת את אירופה.

אין סיבה למסיבה חגיגות ומגשים של פיצות. שניים קרח עוד שלוק בכוס וכמעט שמחצית שנייה, אבל לא. לפתע נשמעו דפיקות בדלת שהפילו את חומת ברלין. שכן לא מוכר עם פרצוף זעוף ומחליף גוונים הופיע על סף דלתי והחל מלין כי אדון חוליו ניכנס אליו הביתה ועשה שם כרצונו. שלא תטעו, לאדון חוליו יש פאסון. הוא מודע לעצמו ולמקום בו הוא נמצא תמיד. מכבד את כולם ולעולם נשאר בגובה העיניים. הוא לא סתם נכנס לבתים של אנשים ועושה שם כרצונו. לזה אני לעולם לא אאמין. אבל את צרכיו כן. אחרי הכל, די הגיוני שכלב יטיל מימיו בכל מקום למעט מבצרו שלו ואדון חוליו הוא לא אחר מאשר כלבי הנאמן למקרה שעוד לא נחשתם.

בנתיים השכן כבר הפך סגול מעצבים. הסברתי לו שיש לי כלב קצת מופרע שהשד יודע איך אבל הוא תמיד מצליח לברוח. הבטחתי לטפל בזה למחרת באופן הרמטי כדי לוודא שהבעיה לא תחזור שוב ובנוסף הצהרתי שאני הולך ''בזה הרגע'' להחזיר אותו הביתה. הצעתי לסגלגלי כוס מים וסירובו הנחרץ העיד על הסתייגותו מלהבין ולקבל את דבר התנצלותי, שזה בסדר. זכותו לחשוב אחרת.

אבל בחיאת, בשביל מה טוב כל הקטע של להזמין לי פקחים? חוצמזה, בעולם מושלם, יותר אנשים מאמינים ביתרונות של יחסי שכנות טובה מאשר קנסות. אם אנשים חוסכים במילקי כדי שיהיה עם מה לתדלק תהיו בטוחים שקנס לא יחנך אותם. עוד בדרכי לביתו של סגלגלי שמעתי את חוליו נובח. הערס של השכונה המנהיג של הרחוב. זו הייתה שעת לילה מאוחרת ולא בחלתי בלהעיר אף אחד נוסף לכן ויתרתי על לקרוא לכלבי ממרחק והגעתי עד לחצר של השכן שהספיק להתכהות מעצבים ולהעלם לי בחושך.

פתחתי את השער לגינת ביתו של הבלתי נראה ופסעתי פנימה כמו בלרינה שלא רוצה להעיר את השכנים. אדון חוליו ניחש אותי והסתער לכוון עם כל האהבה שאבא צריך. בינתיים התקשר מר חבר ואמר שאני מפסיד משחק טוב. אמרתי לו שהוא שקרן. הוא אמר שאני צודק והוסיף שנגמרו הקבוקים. ''יש אוראו בחדר'', עניתי ושלחתי אותו לחיפושים. סיימתי את השיחה הרמתי את חוליו והתקדמתי חזרה לכוון השעמום של אנגליה כשלפתע עצר לידי רכב מסוג לא חשוב עם בעל תפקיד שגם הוא לא מעניין בכלל, אבל נוכח ההפתעה הוא משך את תשומת ליבי ושאל מי אני, מדוע הכלב שלי לא קשור והיכן אני גר ''מגיע לך קנס של 500 שקלים''.

בעל התפקיד הגיע לאחר שהשכן הכועס הזמין אותו כמובן. הסברתי שאין לו סיבה לחשוב כך כי זה הרבה יותר הגיוני לחשוב שאני גר שם מאשר לראות בי אדם מוזר שחובב טיולים בגינות של אחרים. אז זרמתי עם זה באמת ואמרתי לו שאני גר שם. רק בואו נשים שנייה בצד את העובדה שאין לי מושג בחצר של איזו משפחה הייתי. אבל קנס? ה-90 דקות שהאנגלים גנבו אותי זה לא מספיק?? בינתיים מר חבר התקשר שוב. חבר טוב, דואג לי. ''האוראו שהיו אצלך בחדר מגעילות רצח, פג להן התוקף ''. טוב אז אולי הוא לא כל כך דואג לי. לבנתיים השתכנע בעל התפקיד שזהו אכן מקום מעוני ונסע בחזרה לדרכו ואני חזרתי לסלון מתפלל עם מר חבר לישועה אנגלית בדקה 90 שלא הגיעה. אמרתי לו שבפעם הבאה קבוקים עליו אבל בלי השומשום. ארור מי שהביא לעולם קבוקים עם שומשום. זה כמו לשמוע את אייל גולן שר מטאל. ריכולים אחרונים ליד האוטו שלו חיבוק גברי לחבר וחזרה פנימה הביתה. עולה לחדר פותח לפטופ ושנייה לפני שמנגן שיר חרוש, מכבה רמקולים עת שמעתי קול ויכוח מחוץ לבית.

התקרבתי חרש לוילון וראיתי את בעל התפקיד בשיחה צורמת מצידו של השכן הסגלגל והרוטן על כך שיצאתי מכל הסיפור בלי דו''ח או קנס. הוא הזמין אותו שוב במיוחד כדי לקלס וללעוג לו על כך שהצלחתי בתחבולה לא תחבולה לצאת מן המצב. לך תסביר להם שאלוהים לא אוהב מלשינים.

שכן נוסף פתח חלון והעיר להם על השיחה הקולנית בשעה כל כך מאוחרת שמפריעה לו לישון. אישתו של הסגול הכועס יצאה מהחלון גם היא ואמרה לו שלא יתערב. שישו ושימחו בשכונה. נחה עליי המוזה. חיככתי ידיי בהנאה מביט על כל הסרט מחלון החדר כשהחזרתי את הווליום לרמקולים וזללתי בהנאה חבילת אוראו שנשארה בחדר.