הצונאמי של יבנה / רם שרון

בשתי הפעמים שזכיתי לביקור נימוסין מגנבי ארצנו, המשטרה לא נקפה אפילו זרת כדי ללכוד את הגנבים המנוולים. נכון, פינקו אותי בתחנת יבנה בארטיק צונן, אבל כשנתיים אחרי אני עדיין מחכה לחוקר מז"פ שיבוא לבדוק טביעות אצבעות. אני לא יודע מה מתסכל יותר: החדירה הכוחנית למרחב האישי או האדישות המאמללת של כחולי המדים.

בזמן שהמשטרה מאבדת את זה לגמרי (תשאלו את החקלאים: הם כבר לא מתקשרים ל-100 אלא פשוט יורים בגנבים), שדרנית הטלוויזיה שרון פרי איבדה את הבגדים. והנה מסתבר שאיבריה המוצנעים (כבר לא בעצם) מרגשים עד מאוד את כבוד השר לביטחון פנים גלעד ארדן. השבוע הורה השר הנכבד למשטרה למצוא עכשיו ומיד את הפושע שהפיץ את התמונות האינטימיות, או בניסוח המקצועי של ארדן: "לתעדף את החקירה ולרכז את כל האמצעים והיכולות".

רגע, סליחה, ומה איתנו? מדוע כבוד השר אינו דורש משוטריו, למשל, לפעול בנחישות כדי למצוא את הרשעים ששדדו לפני כמה ימים את בית הוריי? אתם יודעים מה, לא למצוא. לפחות לחפש. לחקור. לאסוף ראיות. לחשוב מחוץ לקופסה. לטלטל כמה עבריינים מועדים. לרכז את כל האמצעים והיכולות וכו'.

אבל את השודדים ששיחקו "מחפשים את המטמון" אצל הוריי ולא הפסיקו לזרוע בלגן והרס גם אחרי שמצאו, אף אחד לא טורח לנסות לתפוס. החקירה בעניינם נסגרה עוד לפני שנפתחה.

אני לא מכחיש, משטרת ארדן הייתה מנומסת ומכוונת מטרה – למלא כיאות את טופס התלונה "בשביל הביטוח". גם המז"פניק שהגיע אליהם אחרי 12 שעות היה אדיב וחביב, אבל כשגילה שהשודדים עבדו עם כפפות הוא הרים ידיים. עם כל הכבוד לאמא שלי, שגנבו לה אוצרות נפש, היא לא שרון פרי.

הנה לכם מתכון לפשע המושלם: לשדוד בתים עם כפפות. אף אחד לא יחפש אחריכם בחיים. עובדה: "יבניתון" דיווח בשבוע שעבר על "גל פריצות בעיר". זו טעות. הגל הזה הוא בעצם צונאמי.

כל בית שנשדד הוא עולם ומלואו. לשלל העצום שנלקח מבית הוריי יש ערך רגשי רב, למשל מכתבים שאבא כתב לאמא במלחמת יום כיפור (מה קיוו למצוא שם? לירות מצריות?). אבל כל מי שפרצו לו פעם לבית (תודה, אצלי כבר אין מה לקחת) יודע שהמשטרה לא חוקרת עבירות רכוש "שגרתיות" ואפילו לא מתיימרת לעשות את עצמה. העיר שלנו מרושתת במצלמות פולשניות, גם כמה מבתי השכנים. אך אם אתה לא שרון פרי בעירום מלא, השוטרים הישראלים לא מדליקים סירנה.

ייתכן שזו סתם תאוות הפרסום של כבוד השר, שכפוליטיקאי ציני יודע לזהות היטב סיפור עיתונאי טוב (אישה מפורסמת ערומה) ולא אכפת לו ללהג עצמו לדעת כדי לקבל כמה שורות באייטם הכי נחשק השבוע. 

ארדן כמו קודמיו בתפקיד הוא בסך הכל תמונת ראי של משטרה חלשה, ענייה ועלובה, שנטשה מזמן את משימותיה הבסיסיות ומפקירה אותנו לחסדי הפושעים. את המוטיבציה שלה, אם בכלל, היא תגלה רק כשהקורבן הוא שרון פרי בלי בגדים או השכנים הרגישים לרעש של בר רפאלי.