"הגעגוע קשה מנשוא"

טרגדיה. אין מילה אחרת לתאר את מה שעבר על משפחת תמיר לפני כשנה, כאשר בנם איתם בן העשר ותשעה חודשים קפץ למותו מהקומה השישית בדירתם שברחוב הנחשול. אחרי יום אחד של מאבק הרופאים נאלצו לקבוע את מותו, וכך הלכה לעולמה נפש צעירה ועדינה.

המקרה שבר את לבם של רבים במדינת ישראל והעלה שוב למודעות את נושא החרמות בבתי הספר. אמנם לא הוכח כי איתם סבל מחרם, אך ללא ספק היה כאן ריב בין ילדים שהוביל כפי הנראה לטרגדיה.

פניתי לאייל, אביו של איתם, כדי שיספר לראשונה את סיפורו של הילד המקסים שאיננו עוד. עד כה הוא ומשפחתו סרבו להתראיין בנושא, אבל כעת שינה את דעתו. "עברה שנה והיום אנחנו בשלים יותר. גם היום לא פשוט לנו אבל במהלך השנה לי היה יותר קל לדבר על הנושא, לסיגלית אשתי היה הרבה יותר קשה", הוא מודה בכאב.

אייל הוא בעל חברה לייעוץ משכנתאות בשם קשת משכנתאות. משרדו ממוקם ביבנה. הוא נשוי לסיגלית שעובדת בכל בו יונה לאומנויות. הלב נשבר כשהוא מספר על ילדיו, עם משפט כל כך מרגש: "אנחנו הורים לשלושה ילדים, עומר בת 22.5, ליאל בן 18 ואיתם בן 10+9 חודשים לנצח". במהלך השנה החולפת אייל ניסה להנציח את זכרו של איתם במספר דרכים ביניהן אחת מעוררת השראה במיוחד, כאשר סיים ריצת מרתון בת 42 ק"מ עבורו וזכה לסיקור תקשורתי גדול, כיוון שזה היה חלום משותף של שניהם.

אייל וסיגלית נשואים משנת 1994. הם תושבי העיר בעשר השנים האחרונות וזה סבב שלישי שלהם ביבנה לאחר שנדדו למודיעין וקריית עקרון: "הבנו שהבית שלנו זו העיר יבנה". מרגע שאיתם קפץ אל מותו, אייל משתף באופן קבוע בדף הפייסבוק שלו בדברים מחיי היום יום, הרהורי לבו וסתם מסרים שהיה רוצה להעביר לילדו שאיננו עוד. זה ראיון קורע לב עם משפחה חזקה, שמתמודדת יום יום עם הנורא מכל.

שלום אייל. אתה מתראיין לראשונה מאז הטרגדיה המשפחתית, ספר לי מה אירע באותם ימים.

 "01.09.19, היום הראשון ללימודים, איתם היה נרגש מאוד להתחיל את השנה החדשה. איתם היה מעט נמוך לגילו, ובתחילת שנת 2019 החלטנו להתחיל עם איתם תהליך של הורמון גדילה. מדי ערב הוא קיבל זריקה לא נעימה. פעם ביד ימין, פעם ברגל ימין, יד שמאל ורגל שמאל. כעקרון תהליך זה היה אמור להימשך עד גיל 18. במהלך שנה זו איתם גבה בעשרה ס"מ, פי 2 מקצב גדילה של ילד בגילו. בנוסף הוא התחיל ללמוד שחייה במהלך חופשת הקיץ והצטרף לקבוצת ריצה של ילדי פיפמן. איתם השתוקק לשתף את חבריו לכיתה ואני אצטט את שאמר לי יום לפניי תחילת הלימודים: 'אבא, אני נרגש כי החברים שלי לא יכירו אותי'.

"באותו היום, במסגרת מעגל הקשבה שהמחנכת יזמה, כל ילד התבקש לשתף חוויה שעבר בקיץ ואיתם בחר לשתף את הכיתה בכך שהוא לוקח הורמון גדילה. לפי מה שהבנו, רוב הילדים פרגנו לו אך היה קומץ שהקניט ולקח את השיתוף שלו למקומות פחות טובים. שוב – אני מדגיש כי רק ממה ששמענו, ההקנטות נמשכו ביום למחרת וביום השלישי ללימודים. ב-03.09.19 לאחר ויכוח עם אחד הילדים בכיתה, בסיום הלימודים, בדרכו הביתה, התפתח בינו לבין אותו ילד ריב. אותו ילד הקניט אותו – נאמר לנו אך אנו לא בטוחים, שהוא גם היכה אותו. איתם עלה הביתה נסער, השעה הייתה 13:40 לערך, הניח את התיק בסלון, הדליק טלוויזיה, לקח דף ורשם עליו שורה אחת שאנו נמנעים מלשתף את שרשם מתוך דאגה לחברים, יצא למרפסת, עלה על הכורסא – וקפץ.

"אני באותה עת הייתי בלב יבנה. קיבלתי טלפון משוטרת שאימתה את שמי וביקשה שאגיע מהר הביתה כי קרה משהו לאחד הילדים. יצרתי קשר עם רעייתי סיגלית, ביקשתי שתגיע מהר הביתה ובבטן הבנתי כי משהו נורא קרה. בשעה 13.55 עלינו הביתה בריצה בליווי שוטרים, איתם לא היה, הבנו שהגרוע מכל קרה. איתם נלחם על חייו ועצם עיניים ביום למחרת בשעה 08.35 בבוקר 04.09.19. כשישבתי ליד מיטתו ביקשתי ממנו להילחם, אך באותה נשימה אמרתי לו שאם הוא סובל ומרגיש שהוא כבר לא מסוגל – שישחרר ויעזוב".

השמועה הראשונה שרצה הייתה שאיתם עבר חרם ולכן קפץ אל מותו.

"במהלך השבעה ותקופה ארוכה לאחר מכן הסתובבה שמועה כי היה חרם על איתם. אנחנו מתוך בחירה לא נכנסנו לרשתות החברתיות, אך ההד עשה את שלו וחשוב לנו להדגיש: איתם היה ילד חברותי, אהוב, הוא ידע לחבר בין אנשים וחברים, כאשר המוטו שלו היה 'כולם שווים'.

"אנחנו לא יכולים לקבוע בוודאות אם היה חרם או לא, למילה חרם יכולה להיות פרשנות רחבה מאד. הקשר שלנו כהורים עם איתם היה קשר חזק מאוד, הייתה פתיחות, כל חוויה שעבר הוא עדכן ושיתף, התייעץ. מעבר לכך, עברנו קיץ מדהים ביחד – אימון שחייה פעם בשבוע, פעמיים נוספות תרגול שחייה בבריכה העירונית ביבנה, אימון ריצה עם קבוצת הריצה ואימון ריצה רק אני והוא. הוא היה שותף לאימונים האישיים שלי, טיולים בטבע כמעט כל סופשבוע. באיזשהו שלב, סיגלית רעייתי שאלה אותי מתי אני מספיק לעבוד ולכן אנחנו בטוחים כי הייתה פגיעה נקודתית. כי אם היה משהו מתמשך – היינו יודעים מכך. יכול להיות שהיא התחילה ביום הראשון ללימודים ונמשכה יומיים נוספים. פגיעה שהוא לא יכול היה להכיל אותה וכשהוא הגיע הביתה באותו היום, לא היה אף אחד בבית שיקבל אותו ויחבק אותו. הוא 'ראה חושך' – ועשה את מה שעשה בצורה אימפולסיבית, רגעית, ואין לנו ספק כי אם היה מישהו שיעיר אותו באותו הרגע הוא היה איתנו היום".

ניסיתם לחקור את המקרה? להבין מה קרה בדיוק בבית הספר באותם ימים?

"אנחנו לא ניסינו לחקור מה קרה כי הכאב היה גדול מדי והבחירה שלנו הייתה להסתכל קדימה ולחיות לצד הכאב. אחד המשפטים שאיתם כתב: 'הלוואי שכל האנשים בעולם יהיו שמחים' – אנו מצווים על ידו לחיות בשמחה, וככל שנחפור עמוק יותר – אנחנו יודעים שזה יוביל אותנו למקומות חשוכים".

במבט לאחור, אתם חושבים שהיה אפשר למנוע את זה? האם יש איזשהו לקח או מסר מהמקרה?

"כשאנחנו מסתכלים במבט לאחור, אנחנו לא יודעים אם ניתן היה למנוע את המעשה, אך ברור לנו כי על ידי הסברה נכונה ניתן למנוע את המקרה הבא. הדגש הוא על כוחה של מילה – מילה יכולה להרוג – מילה הרגה את הבן שלנו, וזה משהו שצריך לשים עליו דגש במערכת החינוך. ברור לנו שלא הכל ניתן לשליטה, אך עוד יותר ברור לנו כי אם נזכיר את המקרה של איתם בפני תלמידים בבית הספר ונסביר את כוחה של מילה, יש סיכוי שנוכל להשפיע על התנהגות לא רצויה בין חבר לחברו, יש סיכוי שנשפיע על התנהגות שבין הורה לילדו, מה שיוביל בסופו של דבר להתנהגות רצויה שהיא כבוד בין אדם לאדם. לחשוב לרגע לפני שאנו מוציאים מילה מהפה, לפני שאנו תוקפים אדם אחר".

איזה ילד היה איתם? מה הוא אהב לעשות?

"איתם היה ילד שמח, חכם בצורה בלתי רגילה, רגיש אך ידע לעמוד על שלו, אהב לחקור, אהב טבע, אהב את המחשב, דרכו הכיר עולם ומלואו ובנה עולמות חדשים, הכיר חברים מסביב לעולם, למד אנגלית ברמת שפת אם, אהב לרוץ איתי, אהב את לימודי השחייה, התנסה בלימודי גיטרה ואורגנית, אהב לשיר ולכתוב שירים, האזין למוסיקה מכל הסוגים – הוא שמע שלמה ארצי, שלום חנוך, רוק מטאל באנגלית ואת סטטיק ובן אל. בקיצור – איתם היה ילד".

איך מתמודדים עם טרגדיה כזו, איך מתחזקים וממשיכים הלאה? אתם מקבלים מסרים ממנו?

"איתם נמצא איתנו 24 שעות ביממה, בבוקר כשקמים ואומרים לו בוקר טוב, בצהריים כשהדמעות זולגות בלי שליטה, באימוני הריצה והשחייה, בארוחת שישי בערב בה אנו עורכים את השולחן עם חמש צלחות, חמש כוסות, חמישה סכינים וחמישה מזלגות. סיגלית דואגת להכין את השניצלים שכל כך אהב.

"מדי פעם הוא מגיע לכמה שניות בחלום לאחד מאיתנו, מדי פעם הוא פשוט מופיע בדרך כזו או אחרת ומרגיע שהוא בסדר. אליי הוא היה מגיע בעיקר בחודשים הראשונים תוך כדי אימון כדי להרגיע ולחזק אותי. לאשתי ולבתי הוא מגיע מדי פעם בחלום ולאחרונה קיבלנו ממנו מסר מדהים, הוא מסר כי מה שקרה היה רגעי, אימפולסיבי, זה לא היה צריך לקרות, אך את הנעשה אין להשיב. הוא ביקש ממני למסור לאמא שלו שהוא נותן לה עוד קצת זמן והוא יבוא לדבר איתה. עוד הוא ביקש שנשמור על שני האחים שלו.

"הגעגוע קשה מנשוא, לא ניתן להסביר במילים, יחד עם זאת אנו מסתכלים קדימה ומשתדלים לחיות את חיינו בשמחה כפי שאיתם ביקש. כל אחד מאיתנו מתמודד בצורה שונה אבל אנחנו כמשפחה יודעים שהביחד שלנו יותר חזק מהכל".

לאחרונה ציינתם שנה למותו של איתם. מה עבר עליכם באותו יום?

"בתאריך 04.09.20 ציינו שנה למותו. בתוכנו, קיווינו שיציינו זאת בבית הספר, יזכירו אותו וידברו על החשיבות של כבוד הדדי וכמה מילה יכולה לפגוע, אך לצערנו לפי מה שהבנו, הלימודים התנהלו כרגיל ולמעט שיחת טלפון שקיבלתי ממנהלת בית הספר בה אמרה לי כי זהו יום קשה עבורה – לא נעשה שום דבר בבית הספר באותו היום.

"אנו מאוכזבים שהנושא לא עלה על ידי ראש העיר, הוא שהיה אצלנו שלוש פעמים במהלך השבעה, הוא שספד לאיתם בהלוויה. עצוב לנו שכבר לאחר שנה העולם חזר לסדר היום כאילו לא קרה כלום."

האם בית הספר במהלך השנה הזאת עשה משהו לזכרו של איתם?

"לאחר שאיתם עזב, הקימו פינת זיכרון זמנית לאיתם והשאירו על השולחן מחברת ריקה בה הילדים כתבו לו את אשר על לבם. המכתבים שכתבו לו, האהבה שהרעיפו והגעגועים אליו  מילאו אותנו ונתנו לנו הרבה כוח להמשיך. מה שמדהים, שאת המכתבים כתבו ילדים מכל שכבות הגיל, כי כך איתמי היה, הוא ידע להסתדר עם כולם, קטנים כגדולים - כולם בעיניו היו שווים.

"בחודש יולי הקמנו פינה קבועה לזכרו של איתם בספריית בית הספר – פינה צבעונית ושמחה שכל מטרתה הייתה לתת לילדים מקום מצד אחד לזכור אותו, לתמוך אחד בשני ולנדוד לעולמות הדמיון".

המקרה של איתם ללא ספק נחרט בלבה של מדינה שלמה. האם יש לך דרך להנציח את זכרו, לעשות משהו כדי למנוע את המקרה הבא?

"בצומת הרחובות הנמל והסיפון הקימו כיכר עם לב ענק המורכב מדמויות של אנשים שאוחזים ידיים. כמה חודשים לאחר שאיתם נפטר, כתבנו מכתב לראש העיר ובו ביקשנו לקרוא את הכיכר על שמו של איתם, הסברנו גם מדוע: איתם במותו יצר חיבור בין אנשים וקהילות. המיקום של הכיכר בין שלושה בתי ספר יסודיים, הקרבה שלו לדירה הקודמת בה גרנו וממנה איתם בחר לעזוב את עולמנו ולעבור לעולם טוב יותר, המשפט שרשם איתם: 'הלוואי שכל האנשים בעולם יהיו שמחים', משפט שאנו בדרכנו מעבירים הלאה לכל אדם שנקרה בדרכנו, כל לקוח שנכנס אליי למשרד מקבל ממני צמיד עם המשפט כדי שיזכרו – אך לא רק – הכי חשוב כדיי שיבינו מה קרה ומה אנחנו יכולים לעשות כדיי לייצר שינוי. זה המשפט שהיינו רוצים שיירשם באותה כיכר.

"בסופו של דבר לאחר פגישה עם ראש העיר הוא הסביר כי מדיניות העיר היא לקרוא שמות כיכרות למי שפעל ועשה למען העיר, והציע לי במקום לחבור לראש מחלקת הספורט ולהקים קבוצת ריצה לזכרו. אני לא קידמתי את הנושא כי לא מצאתי כוחות נפשיים לכך. עדיין הייתי יותר משמח אם בקשתנו הראשונה הייתה מתקבלת ובמידה שלא – מאחר שאיתם אהב מאוד כלבים, ישנה את הגינה לכלבים ברחוב הסירה אליה איתם היה מגיע איתנו יחד עם הכלבה האהובה שלנו זואי – ומאחר ושם נוצרים חיבורים אישיים בין אנשים ובין כלבים היינו שמחים אם היה אפשרי לקרוא לגינה על שמו של איתם ולהוסיף את המשפט: 'הלוואי שכל האנשים בעולם יהיו שמחים'".

בטח קיבלתם תגובות מאנשים, חיזוקים, אולי אפילו סיפורים שבזכותכם אנשים התחזקו ושיתפו בדברים שקרו להם. יש משהו מיוחד שזכור?

"לשבעה הגיעו אלינו הביתה אלפי אנשים, את חלקם הגדול לא הכרנו. הגיעו מכל קצוות הארץ גם כדי לנחם וגם כדי לקבל חיזוקים כי המעשה שאיתם עשה נגע כמעט בכל בית. אנחנו מקבלים הרבה מאוד חיזוקים מהסובבים אותנו – חברים, מכרים ואנשים זרים. הרבה מהם מספרים כי המעשה של איתם שינה אותם – הם שינו את דרך התנהגותם כלפי ילדיהם וזה ממלא את לבנו".

האם יש לכם מסר להורים, לילדים, לצוות בתי הספר? 

"בסופו של דבר המסר שלנו להורים, למנהלים, למורים ולילדים – רגע אחד לפני שאנחנו מוציאים מילה מהפה, בואו נעצור לרגע. בואו נחשוב מה היה קורה אם מישהו אחר היה אומר לנו את מה שאנו מתכוונים לומר, איך אנו היינו מרגישים. בואו נדבר על מה שאיתם עשה כדי לזכור שמה שהרג אותו זו מילה. ו'הלוואי שכל האנשים בעולם יהיו שמחים'".