"עברנו את השואה, נעבור הכל"



בשנות ה-40 ברנרד וקוקה מיכלזון מיבנה שרדו את השואה * כ-70 שנה אחרי, לרגל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, הם נחשפים בראיון זוגי מרגש על הכאב, הזיכרון והנחמה

מורן סקיטל

בבית צנוע ושקט באחת מהשכונות הוותיקות בעיר, מתגוררים הזוג מיכלזון, ברנרד-מיקי (90) וקוקה (83). שניהם ניצולי שואה שעלו ארצה כדי להשאיר את הכאב מאחור ולבנות חיים חדשים. הזוג מיכלזון הוא בין תושביה הראשונים של יבנה ומבעלי החנות הוותיקה שבמרכז המסחרי בדואני.

ביום ראשון השבוע, 27 בינואר, צוין יום הזיכרון הבינלאומי לשואה. כמעט 70 שנים חלפו מאז, והזוג מיכלזון הסכים לנסות לשחזר ולשתף את העבר הקשה אותו הם מנסים להדחיק ביומיום.

"לא קל להיזכר, הראש לא רוצה לזכור. זו תקופה שאתה רוצה לשכוח", סיפר ברנרד, "מה יש להיזכר, שאנשים עשו לך טובה כשנתנו לך אוכל? שהלכת לבקש נדבות? שהכינים אכלו אותך? שהיית סמרטוט ולא בנאדם?", הוסיף בכאב גדול.

ברנרד כבר לא זוכר הכל, בגיל 90 הוא קצת שמח על כך שהטבע עושה את שלו ושהזיכרון "מסנן" דברים שהוא חווה וסבל מהם בחיים. בתקופת השואה, ברנרד היה בן 18, גבר צעיר ונאה שגדל לצד אמו קלרה ואחותו בטי. ברנרד הועבר למחנה העבודה טריחאטי, שם עבד בכפייה ובתנאים מחפירים בבניית גשר מעל נהר בוק. "היינו ערומים ורעבים, בנינו גשר מעץ וממתכת. נתנו לנו שם אוכל כמו שנותנים לבהמות, קיבלנו צלחת מרק שהיה בה בעיקר מים עם קצת תפוחי אדמה שאנשים זרקו ותערובת של קמח. בלי מלח, בלי כלום. אכלת כי היית רעב", שיחזר ברנרד.

"אני לא זוכרת שפעם הרגשתי שבעה, כמה שאכלתי, תמיד רציתי עוד", הוסיפה קוקה. הסיפור שלה קצת שונה, היא הייתה רק ילדה בת 11 באותה התקופה. אביה נפטר מסרטן כשהייתה קטנה, היא גדלה ברומניה עם אחיה שהיה גדול ממנה בשש שנים ועם אמה שפרנסה אותם מחנות קטנה שהייתה בבעלותה.

"יום אחד בקיץ, אמרו שכל היהודים ייקחו איתם חבילות קטנות ממה שיש להם ושיגיעו לרכבת. הכינו לנו רכבת של בהמות. עלינו כולנו, צפופים אחד עם השני. נסענו יום שלם. אחר כך העבירו אותנו ממקום למקום, הלכנו מאות קילומטרים ברגל", נזכרת קוקה.

אמה של קוקה לא שרדה את תנאי הדרך הארוכה והמפותלת, היא נפטרה והותירה את קוקה ואחיה לבדם. למזלה של קוקה, גויה אוקראינית שהייתה נחמדה אליה הסכימה להחזיק אותה בביתה למשך כארבעה חודשים. "גם היא הייתה ענייה, אבל היא דאגה כמה שהיא יכלה. כשהיא כבר לא יכלה להחזיק אותי, היא אמרה לי שיש בגבעה עוד יהודים ושאלך לשם".

קוקה הלכה לגבעה, שם נאלצה לעבוד אדמה ולישון בשדה, בבורות שהם חפרו בין העשבים. למרות כל מה שעברה, קוקה אמרה לי משפט מרגש: "אני מאמינה שיש כוח עליון שעוזר לנו לעבור תקופות קשות".

לא היו רגעים ששאלת "למה"?

"היו הרבה 'למה', למה דווקא לנו היה מגיע כל זה. אבל למי יכולתי לפנות? לא היה מי שיעזור, כולנו היינו במצב הזה. אבל המחשבה העיקרית שלי הייתה מאיפה אני אקח פרוסת לחם, איפה אני אלך לישון ומה אני אלבש".

מה עלה בגורל משפחתכם?

קוקה: "את אחי לקחו למחנות העבודה, נפגשנו שם מעט מאוד, אבל היינו מתכתבים. אחר כך פגשתי אותו בישראל. אחרי המלחמה הוא הספיק להתחתן, היו לו שני ילדים ורק אז נפגשנו".

ברנרד: "הפרידו ביני לבין אמא שלי בשואה, אבל נפגשנו אחרי המלחמה, היא עלתה איתנו לארץ ונפטרה ביבנה, היא קבורה פה". 

רומניה אחרי המלחמה

בני הזוג מיכלזון הכירו רק אחרי המלחמה, ברומניה. הם נישאו, ובמאי 1949 עלו ארצה, כשנה לאחר הקמת המדינה. כיום יש להם שני ילדים, שישה נכדים ושני נינים. "המשפחה גדלה", אמרה קוקה בחיוך. 

למה החלטתם לעלות ארצה? 

קוקה: "מאוד רציתי. היינו צריכים להתחיל מחדש. היינו הקבוצה הראשונה שקיבלה דרכונים לישראל. גרנו בהתחלה בפרדס חנה ומשם עברנו ליבנה".

איך הגעתם דווקא ליבנה?

קוקה: "היינו צעירים, גרנו בצריף צפוף ויום אחד הגיע מישהו ששאל מי רוצה לעבור ליבנה. לא ידענו בכלל מה זה יבנה, אבל עלינו על המשאית ונסענו. גם הנהג לא ידע את הדרך, אז היה פה כפר ערבי. כשהגענו הסוכנות היהודית נתנה לנו חדר, מיטות ברזל, מזרונים מקש, שתי שמיכות וכמה גרושים לקנות לחם וחלב. שמחנו על כל מה שקיבלנו".

קיבלתם סיוע מיוחד כניצולי שואה?

קוקה: "לא. כשהגענו היינו כמו כולם, עבדנו בפרדס ואיפה שרק היה אפשר לעבוד כדי לחיות. רק מאוחר יותר רצו שנשכח את מה שעברנו ורצו 'לפצות' אותנו".

ברנרד: "גם פה החיים לא היו קלים, עבדנו קשה ועברנו הכל. אמרתי 'עברנו את פרעה, נעבור גם את זה'. עברנו את השואה, נעבור הכל. זה שאנחנו פה זה כבר תקופה יותר טובה, זה שהתחתנו והבאנו ילדים".

האהבה מנצחת

מה דעתכם על הנתונים העדכניים שאומרים שכל ניצול רביעי הוא עני?

קוקה: "לא הגענו מתרבות ישראלית, ויש אנשים שלא יודעים מה לעשות ולמי לפנות. אם הם מקבלים מכתב, הם לא מבינים מה כתוב בו. אין להם למי לפנות. הם צריכים להסתדר לבד, והרבה אנשים לא יודעים איך להסתדר".

העזתם לחזור למקום בו גדלתם ושרדתם בו את השואה?

"לא חשבנו על זה. כשהיינו צעירים לא הייתה לנו האפשרות, וגם עכשיו, למה? לאמא שלי יש קבר? אני יודעת איפה? אני יודעת באיזה מקום היא מתה, אבל אני לא יודעת מה עשו עם הגופה, זרקו שם הרבה גופות ביחד", מספרת קוקה עם דמעות חנוקות.

להביט בזוג מיכלזון ריגש אותי. הם כבר לא צעירים בגיל, אך משהו בהם משדר חיים, תקווה. כשהחמאתי להם על כך, ברנרד אמר לי: "הכל תלוי בגברת הזאת", כשהוא מניח ידו על רגלה של אשתו, "יש יחסים, יש בית, יש אהבה. זה מה שמחזיק אותך צעיר. כשיש חשק לחיות, אתה ממשיך לחיות".

כששאלתי אותם האם הזוגיות חיזקה אותם, שניהם השיבו בנחרצות: "בוודאי. באנו מאותן הצרות". "זה שאני פה, זה נס גדול", אומר לי ברנרד בחיוך, והמשיך ואמר "זה הנס שלי" כשהוא מעיף מבט חם על קוקה ונושק לה במצח.

 

 

 

 


 
 
x
pikud horef
פיקוד העורף התרעה במרחב אשדוד 271, אשדוד 271, אשדוד 271
פיקוד העורף מזכיר: יש לחכות 10 דקות במרחב המוגן לפני שיוצאים החוצה