"אני פה בגלל שהיה לי מזל"

שמחה פניגזון, תושב יבנה שבקרוב ימלאו לו 88 שנים, חווה בגיל 16 את אכזריות הנאצים. כנער צעיר נדד בין שמונה מחנות עבודה, הוריו נרצחו בידי הנאצים ולבדו הוא למד לעבוד קשה, לסבול, אך שרד.

הוא נולד בוורשה, פולין, ובגיל שנה עבר עם משפחתו לבלגיה. "הייתי ילד מאוד מאושר. לא היינו דתיים, אבל בכל זאת אבא שלי תמיד שלח אותי לאחיו כדי שאלך איתו לבית הכנסת, שלא אאבד את הקשר ליהדות. למדתי בבית הספר היהודי 'תחכמוני' והייתי בתנועת נוער ציונית 'מכבי הצעיר גורדוניה'".

שמחה יושב על הכורסא בביתו נינוח. סמוך אליו המטפלת שאיתו 24 שעות ביממה ולצידה בתו מיכל. "אבא היה בין הראשונים שקיבל צו לבוא ולעבוד בשביל הגרמנים", משחזר שמחה, "הוא לא רצה לעבוד בשבילם והחליט לברוח לצרפת החופשית. אותי העבירו לדודה שלי בבריסל שם היהודים לא גרו במרוכז, ואמא נשארה למכור את הסחורה שהייתה לנו כדי שיהיה לנו כסף. אחרי חודש אני ואמא עזבנו לצרפת החופשית, שם שמענו שאבא נתפס.

"ככל שהתרחקנו מהגרמנים, היינו יותר מבסוטים, אבל לא ידענו שבינתיים נשיא צרפת החופשית נכנע לגרמנים ושהוא הגיע איתם להסכמה להחזיר אליהם את כל היהודים הזרים. העמיסו אותנו על רכבת לדראנסי עם עוד אלף יהודים או יותר בתוך קרונות סגורים של בהמות".

הנסיעה בקרונות נמשכה ארבעה ימים ושלושה לילות. במשך הנסיעה הארוכה, רק פעמיים-שלוש פתחו להם את דלתות הקרונות כדי לשתות מים. "את רוב הצרכים עשינו בתוך הקרון", הוא מוסיף. כשהרכבת עצרה, ניתנה ההוראה שכל הגברים ייצאו, והנשים והילדים יישארו בקרונות.

פה בעצם נפרדת מאמא?

"כן, אמא נשארה בקרון. יכולתי להופיע בתור ילד, אבל אמא דחפה אותי, היא אמרה לי 'אתה לך לעבודה, עם הגברים יהיה יותר טוב'. אני לא יודע אם היא צדקה או לא, אבל בעבודה נשארתי בחיים. את כל הנשים והילדים לקחו ישר לאושוויץ, אף אחד לא נשאר חי".

ריח בשר חרוך

שמחה נלקח למחנה אנאנברג, ששימש כמחנה מעבר בו חילקו אנשים למחנות עבודה. שמחה הוגדר כמסגר בגלל שלמד שנה וחצי בבית ספר מקצועי. לאורך כל התקופה לא ידע מה עלה בגורל משפחתו.

מה היו תנאי העבודה שם?

"עשינו ניקיון בחוץ וכל מיני עבודות עפר, סלילת כבישים. אכלנו בצמצום, נדמה לי שקיבלנו חצי מנה ממה שקיבל חייל, אבל יחסית למה שהיה אחר כך זה עוד היה בסדר".

עברת שמונה מחנות עבודה. איזה מחנה היה הכי נוראי עבורך?

"גרוס סארנא. הייתה שם עבודה קשה, ואף פעם לא פחדתי מעבודה, אבל היחס של הקפואים היה לא טוב, הם הרביצו לנו".

איזה מחשבות רצות בראש בכל לילה?

"הייתי עייף מעבודה, נפלתי כמו מת על המיטה. לא היה מקום למחשבות".

היו פעמים שניסית לברוח?

"לא, לא היה אפשר לברוח. שמענו על שניים שברחו ואחרי יומיים מצאנו אותם תלויים".

בספטמבר 1944 נשלח שמחה ברכבת למחנה אושוויץ-בירקנאו. "פתאום באים אס.אס עם כלבים, הם צעקו ופתחו את דלתות הקרונות. ראיתי דברים נופלים ואלה היו גוויות, אנשים נאנחים שהם שלדי אדם, חלק חיים וחלק לא. הביאו עגלות, היהודים השבויים תפסו את הגוויות בידיים וברגליים והעלו אותם לעגלות. רק אז האמנו לכל מה שסיפרו לנו על ריח הבשר החרוך שהיה שם באוויר".

מה עלה בגורל מי ששרד את הנסיעה?

"הצעידו אותנו לתוך המחנה, היינו צריכים להוריד בגדים ולהתרחץ. אבל לפני זה קיבלנו מספר".

מה היה המספר שלך?

"10649B. לקחו לנו הכל, היינו צריכים להיכנס ערומים למקלחות. היו פולנים שאמרו שזה לא מקלחות, שיוצא משם גז. נכנסנו והיה לנו מזל שיצאנו מהצד השני, אצלנו זה היה מים".

טלית ותפילין מ-1938

במשך חודש במחנה אושוויץ-בירקנאו נאלץ שמחה לעבור ארבע סלקציות של יוזף מנגלה, הרופא הידוע לשמצה שביצע ניסויים רפואיים סדיסטיים ביהודים. "רק אחרי המלחמה ידעתי שזה מנגלה. הוא היה אומר: 'אתה פה, אתה שם', לא ידענו איזה צד הוא הטוב ואיזה צד הוא הרע. אני פה בגלל שהיה לי מזל. הייתי נראה קצת יותר מלא, לקחו את אלה שהיו כחושים, שכבר לא יכולים לצאת ולעבוד".

הסלקציה הרביעית בה נכח שמחה הייתה בדיוק ביום הולדתו ה-19. "התחילו להקריא שמות והוציאו את כל בעלי המקצוע. העבירו מהמחנה שלושים איש ואני מתוכם למרכז גרמניה, רחוק מאושוויץ ומכל הזוועה. הגענו למחנה שנקרא נידר אורשאל". מדובר במחנה עבודה ומפעל לכנפיים של מטוסי קרב. יהודיים עבדו יחד עם שבויים שאינם יהודים.

כעבור ארבעה עד חמישה חודשים, ניתנה הוראה להעביר רגלית את שבויי המחנה למחנה הריכוז בוכנוואלד, לקח להם שלושה ימים להגיע. בבוכנוואלד קיבל אותם רופא גוי צרפתי, ושם הפרידו בין יהודים לבין לא יהודים. הרופא הצרפתי שהבחין בשמחה ובבחורים היהודים שידעו צרפתית, אמר להם לבוא איתו לצריף של הצרפתים הלא יהודיים. הרופא ידע שגורל היהודים הוא מוות, ולכן הציל את שמחה ושאר היהודים דוברי צרפתית. יום למחרת כבר האמריקאים נכנסו למחנה.

 לאורך כל התקופה, היית אחוז באמונה כלשהי?

"לא. אז הלכתי לבית הכנסת והתפללתי כל בוקר, כי אבא אמר. ששאלתי אותו למה הוא רוצה שאני אניח תפילין כל יום כשהוא לא מניח ועובד בשבת, הוא ענה לי שאם לא אעשה את זה, אשכח מהיהדות. היה לי החיבור ליהדות ולציונות, לא לדת", הוא מסביר.

"יש לי עדיין את התפילין והטלית, לא מזמן מצאתי אותם", מפתיע אותי שמחה, והאמת שגם את בתו מיכל שישבה לצדנו. "אבא, אתה בטוח?", שאלה מיכל. ואכן שמחה הלך לחדרו וחזר עם שני תיקים מקטיפה, באחד טלית ובשני תפילין, כשעל שניהם מצוין שמו עם השנה תרצ"ט, 1938, בדיוק שנת הגיעו לגיל 13. אלה הטלית והתפילין שקיבל בבר מצווה. מסתבר שבעלי הבית שהשכירו להם את הדירה בבלגיה שמרו חלק מחפציהם של המשפחה והשיבו אותם לשמחה בתום המלחמה.

אחרי השחרור מהמחנות, חזרת לבלגיה. מצאת מישהו מהמשפחה?

"דוד שלי בא למקום האיסוף, איפה שהיהודים ירדו, ואפילו לא הכרתי אותו. אחרי המלחמה הוא כל הזמן בא לראות אם יש מישהו בשם פניגזון. הוא בא ולקח אותי אליו הביתה. אחר כך נסעתי לבן דוד שלי אריה שהיה באנטוורפן ומשם נסעתי לבריסל".

ראש ציוני

מיד חשבת לעשות עלייה?

"לא, היה רגע שחשבתי לשכוח מהציונות ומהיהדות. אבל בן דוד שלי אריה דיבר איתי ותפס אותי לחזור להיות חבר בתנועה הציונית, ודרכם עשיתי עלייה עם אריה".

בשנת 48' התגייסת לצה"ל, דווקא לגולני. מאיפה הכוחות?

"אחרי כל מה שעברתי הייתי כשיר לזה. היה לי ראש ציוני, שצריך להילחם. תוך שבועיים עברתי קורס חובשים והייתי חובש קרבי".

היום, כ-70 שנה אחרי, הזיכרונות עדיין צפים?

"בטח", הוא עונה. בתו מיכל הוסיפה וציינה כי לפני שנה-שנתיים עלו המון זיכרונות, אך לאחרונה זה פחות ופחות. עוד הוסיפה שעד לא מזמן שמחה היה מתעורר משינה בלילות כשהוא חושב שרודפים אחריו.

מה עובר לך בראש בעת הצפירה?

"באופן אוטומטי אני עומד דום מתוך כבוד".

יש מחשבות באותו רגע על המשפחה שנספתה?

"אני לא צריך את הצפירה בשביל זה", עונה שמחה בנחרצות.

אתה צופה בכל הסרטים שמשודרים ביום השואה?

"כן, אני גם קורא המון ספרות על השואה".

לא עדיף לשכוח?

"אומרים לי את זה, אבל לא. עכשיו אני כבר שוכח הרבה דברים, אז אני מזכיר לעצמי כדי לא לשכוח".

מה אתה מאחל לעצמך?

"לא מבקש חיים ארוכים, פשוט לגמור את החיים בצורה בריאה".