מכת ברק

קבעתי להיפגש עם ברק בביתו ברחוב השרון. הוא קיבל אותי בסבר פנים יפות והציע לי לימונדה. בהתחלה סירבתי בנימוס, אך אחרי שכנוע קליל "הצליח" ברק במשימה והגיש לי לימונדה קרה, אותנטית של בית, שאמא שלו הכינה. בלי שום ספק, אחד הדברים הטעימים ביותר שלגמתי.

בינתיים ברק הוציא לעצמו בקבוק קטן משלו ושתה גם הוא לרוויה. "כפי שאתה רואה, יש לנו שני דברים שונים. אני את הלימונדה שלי שותה ללא סוכר, זה לא טוב לי בימים האלו. הלימונדה שלך הרבה יותר טעימה", אמר וצדק.

הברק שאני מדבר עליו הוא ברק שטורך, בן 30 מיבנה, שיתמודד בימים הקרובים על תואר מר ישראל. "בעונה", אומר שטורך, "כל דבר שמכניסים לפה צריך להיות מחושב. אסור לוותר לעצמך".

המשפט האחרון שלו הוא בעצם תמצית הסיפור של הבחור המדהים הזה. הרבה סיפורים על כח רצון שמעתי בחיים ובראיונות, אבל פה הביטוי מקבל משמעות אחרת. שטורך עבר כמעט הכל על מנת להגיע לרגעים האלו, של התמודדות ואפילו סיכוי לזכות בתחרות מר ישראל.

7 ארוחות ביום

חדי הזיכרון אולי יזכרו שלפני חמש שנים הוא הציל ילד מטביעה בקאנטרי בעיר. בעוד שישה ימים, יום חמישי 16 במאי, יוכל לחזור ולזכות בתהילה והפעם במסגרת אליפות ישראל בפיתוח גוף ברעננה.

לשטורך שם מוערך בתחום פיתוח הגוף. לתחרות הוא יגיע כמועמד ראוי ונחשב ועם לא מעט אוהדים יבנאים שישמחו לעודד. אבל לא תמיד זה היה המצב. שטורך עבר כברת דרך ארוכה מאוד עד שהגיע למצב הזה. לפני שנתיים הכל היה אחרת.

בימים ההם עבד כשליח פיצה ויצא למשלוח במושב בן זכאי. בדרך מעד מאופנועו ונחבל קשות בראשו, בפניו ובעצם בכל הגוף. שטורך נפגע באורח קשה ולאחר שיקום ארוך (עד היום הוא עושה פיזיותראפיה) ועבודה אינטנסיבית הגיע להחלטה שתשנה את חייו: השתתפות מקצוענית בתחרויות פיתוח גוף.

האמת היא, כשאנחנו בתור נערים העדפנו לשחק כדורגל, שטורך היה מבלה בחדר כושר לא מעט, אבל לא באופן מקצועי. "הייתי מצטלם מול המראה בפוזות של מר ישראל ועובד קשה על הגוף", הוא נזכר, "אבל בטח לא ברמה של מקצוען. היום זה חיים אחרים לגמרי".

על השאלה איך הגיע מלכתחילה לפתח את הגוף, הוא משיב: "זה הגיע מהבית. אבא שלי היה מרתוניסט ותמיד היה ספורט בבית. בסביבות גיל 14-15 הקטע של השרירים ופיתוח הגוף משך אותי וקרץ לי. הייתי הולך הרבה למכון כושר ומתאהב בעבודה ובקושי הכרוכים בזה. הייתי מגיע כל יום ופשוט עובד שם". 

אתה מבלה הרבה בחדר כושר על מנת להגיע ולשמור על נתונים כאלה?

"זה מה שאנשים לא יודעים. אני נמצא בחדר כושר בממוצע שעה וחצי ביום, לא יותר מזה. אנשים חושבים שכל היום מבלים בחדר כושר וזה לא נכון. הקושי הגדול הוא במטבח. צריך כל הזמן להכין את הארוחות, האכילה עצמה לוקחת זמן כי אני לא יכול לטרוף משהו ולסיים עם זה. אני אוכל שבע פעמים ביום ותמיד צריך להקפיד על תזונה. אני נמצא הרבה יותר שעות במטבח מאשר בחדר כושר".

אתה ממש מנפץ מיתוס...

"כן, בהחלט. לי זה נראה מובן מאליו שהעבודה מחוץ לחדר כושר הרבה יותר חשובה ולוקחת הרבה יותר זמן. באמת יש לא מעט שחושבים שרק מכון כושר עושה את הגוף, אבל זה הרבה מעבר לזה. זה תמיד מתחלק לפי 70% תזונה, 25% אימון ועוד 5% מנוחה. זה כל הסיפור".

אני מניח שגם לכח הרצון יש חלק לא קטן בעניין.

"זה בטוח. הרי מי שאין לו את כח הרצון הדרוש שלא ייכנס לזה מלכתחילה. יש הרבה שבאים למכון וחושבים שיצמחו להם שרירים. איך אמרת מקודם? מיתוס? זה מיתוס של אנשים שלא מכירים טוב את העניין. אין לי משהו שאין לך. זה הכל עניין של גישה, כח רצון ועבודה על פי הספר. הסתובבתי בעולם, ראיתי אנשים, חקרתי את זה לעומק. את תעודת מאמן כושר עשיתי בשביל התעודה, שתהיה לי עבודה, כי כבר בגיל 16 ידעתי לא מעט על המקצוע".

אתה אומר מקצוע, איך עובד עניין ההכנסות?

"אם אתה מגיע למקומות הגבוהים בתחרויות אתה מקבל מענק, פרס, משהו כמו 10,000 שקלים בתחרויות בארץ. מי שיש לו ספונסר מרוויח עוד יותר. מעבר לכך יש כל מיני צ'ופרים, אבל אף אחד לא עושה את זה באמת בשביל הכסף. יש בספורט הזה המון תהילה. בזמן שאתה על הבמה וכל העיניים נעוצות עליך, זה משהו שקשה לתאר".

איך במשפחה מקבלים את זה?

"מדהים. הם איתי והם תומכים בי. מאז התאונה החלטתי לקחת את עצמי בידיים, ואני מקבל תמיכה מטורפת מהקרובים אליי".

להרים חבילות סוכר

התאונה שברק מדבר עליה אירעה לפני כשנתיים, כשרכב על האופנוע שלו במושב בן זכאי. הפגיעה בגופו הייתה קשה, ושליח הפיצה השרירי הפך צמח. בחודשיים הראשונים לאשפוזו בבית החולים איבד 40 ק"ג.

"יצאתי למשלוח בבן זכאי", הוא נזכר, "וברחוב הזית יש פס האטה גבוה מאוד. התהפכתי שם, מה שגרם לי ללכת 'לישון' במשך חודשיים. לאחר מכן התחלתי לנשום בכוחות עצמי, למצמץ עם העיניים, להזיז את הידיים, וכל זה עם פה כמעט סגור, בקושי פתיחה של סנטימטר וחצי. זו הייתה תקופה לא קלה בכלל, אבל יצאתי משם עוד יותר מחוזק ממה שהייתי.

"הייתי קרנף, שקלתי 100 קילו", הוא אומר, "ויצאתי מבית החולים 60 קילו. אחרי האירוע הזה ישבתי הרבה מאוד זמן בבית לתהליך של שיקום, ישבתי על הפייסבוק וראיתי כל מיני אנשים שמתחרים בפיתוח הגוף. החלטתי לעשות מעשה ולהתמודד בעצמי, הפעם ברמה המקצוענית ולא כחובבן".

איך התחלת להתאמן אחרי התאונה? 

"מן הסתם זה תהליך ארוך, אבל מיד אחרי שהחלטתי, זהו, לא היה אפשר לחזור אחורה. בהתחלה, בגלל שלא יכולתי לצאת מהבית עקב התאונה, הייתי יורד למרתף בביתי ומרים חבילות סוכר על מנת לפתח את הידיים ואת השרירים. עכשיו כמובן הכל שונה. מבחינתי זה זיכרון עבר רחוק ואני מסתכל רק קדימה".

בתור אחד שמסתכל קדימה, ספר על אורח החיים שלך. מן הסתם הוא לא שגרתי.

"הוא לא שגרתי בעליל. אני לא אוכל מה שאתם אוכלים. הכל אצלי קבוע. אני מתפרנס מאימונים אישיים והיום מתחיל בדרך כלל באימון אישי. מבחינת ארוחות אני אוכל כפי שאמרתי שבע ארוחות ביום. כל הארוחות שלי הן אותו דבר. חזה עוף יבש ללא תבלינים והמון המון ברוקולי, בערך קילו ביום, מלפפון וחסות. תמיד אותה ארוחה. יחד עם ביצה וטונה".

טעים לך?

"לא".

שוב זה עניין של המון כח רצון.

"בהחלט".

6% שומן

מי שרואה ברחוב את ברק לא נשאר אדיש. 194 ס"מ, 100 ק"ג ורק 6% שומן. בנות המין השני לא מתאפקות ושולחות הערות, אפילו נוגעות, כיאה לישראליות שלנו. "אני אוהב את זה", הוא אומר, "זה מוסיף לאגו שלי, לביטחון שלי. למה לא בעצם? אני לא סנוב, אין לי בעיה עם אנשים או משהו כזה. זה קורה לא מעט פעמים וברובם אני זורם עם האנשים".

ספר על מקרה או שניים יוצאים מן הכלל. 

"מישהו שמכיר אותי מהקאנטרי ביקש שאבוא בתור הפתעה ליום ההולדת של בנו. כמובן שהסכמתי, והילד התלהב ברמות מטורפות שכללו לא מעט תמונות כמובן. במקרה אחר והזוי לחלוטין, כאשר ישבתי עם מישהי באיזה פאב, התחילה מישהי אחרת להתקרב אליי, וברגע שהיא נגעה בי הבחורה שהייתה איתי פשוט הלכה איתה מכות. זה היה מראה אבסורדי ומטורף".

התעצבנת?

"נראה לך...? חייכתי תוך כדי שהפרדתי ביניהן".