"אתה מתפלל חזק שזה ייגמר בטוב"- ראיון מרתק עם היבנאי שראה הכל

מאז שטלי בנדו-לאופר זוכרת את עצמה יש לה אהבה בלתי מוסברת לסיפורים מפי הדור ההוא. אלו שייסדו את המדינה, וגם אלו שקצת אחריהם, אשר עשו רבות כדי להביא את מדינת ישראל לאיפה שהיא היום: בהרבה מובנים מעצמה.

כשהכל היה חדש, זר ונחשב למהפכני, הם בחרדת קודש, פעלו באש ולהט כדי להבטיח לנו עתיד. אחד מהאנשים מעוררי ההשראה הללו הוא תושב יבנה אשר אתרוג.

אתרוג, איש חיל אוויר בכל רמ"ח אבריו, שירת בחיל 26 שנים במגוון תפקידים מרתקים, שהארוך מבניהם היה כמכונאי מוטס, כזה שהשתתף באינספור מבצעים שחלקם הגדול היו מסווגים עד לא מזמן.

הפגישה התקיימה בבוקר יום שני, אתרוג מגיע (75) רענן לאחר אימון בחדר כושר, עליו הוא מקפיד בכל יום ביומו. אתרוג, אדם צנוע ורהוט שלא אוהב להרחיב בדיבור על עצמו, אך על החיל ידבר בתשוקה ואהבה אין קץ.

"הקשר שלי עם עולם התעופה התחיל לאחר שסיימתי בי"ס עממי, הלכתי למגמת תעופה וסיימתי את מחזור א' של הולץ. למדתי כל מה שקשור למכונאות מטוסים והדרך לחיל אוויר הייתה ברורה, התגייסתי לצבא ושובצתי כמכונאי. הייתה זו תקופה שמטוסים בכלל ומסוקים בפרט היה בחיתולים. אני עבדתי על המסוק הראשון במדינה".

זו אחריות מאוד גדולה לטפל במטוסים.

"נכון, אבל למדנו את זה כמו שצריך. מלבד זה שאתה לא הבכיר, על כל עבודה ישנה ביקורת. תמיד יש עין שנייה שבוחנת ובודקת. אני תמיד טיפלתי במסוקים שבשלב הזה, תחילת שנות ה-60 לא כ"כ ידעו מה לעשות איתם. הם היו מיועדים להצלת אנשים כאמבולנס מעופף, לא הייתה לכלי חשיבות, רק למטוסי קרב היו חשיבות".

מתי זה השתנה?

"בשנת 1962 מפקד הטייסת היה אורי ירום והוא רצה שצה"ל יכיר את המסוקים וישלב אותם בפעילות. היה קשה להטמיע אותם, כי באילו מבצעים תכניס אותם? צריך לבנות את כל התורה מא', להפיץ אותה ולשכנע שניתן לעשות איתו משהו. היו לו חברים בצנחנים והוא חשב שדרכם ניתן יהיה להפיץ את הנושא, הוא חשב שדרך פעילות מודיעיניות שעשתה סיירת מטכ"ל, שפעם היה אסור להזכיר והיום כולם מכירים אותה, שהיו פועלים בשטח אויב.

הוא אמר 'תשמעו, אנחנו יכולים להיכנס ולעזור לכם, בלי ללכת קילומטרים עם הציוד הכבד ולהביא אתכם לנקודה כשאתם רעננים ולאסוף אתכם'. זה היה נראה הרפתקני ודמיוני, אבל התחלנו לעשות את זה ובהצלחה מרובה".

בפעילויות מסווגות ומקפיאות דם אלו שימש אתרוג טכנאי מוטס, כשעל המסוק צוות הפעולה, שני טייסים והוא.

אתה זוכר את הפעולה ראשונה שלכם?

"בוודאי שאני זוכר, הפעולה הייתה הנחתה של כוח סיירת מטכ"ל אי שם במצרים. זה היה המפגש הראשון שלי עם שטח אויב. החבר'ה מהסיירת מורידים את הציוד בשטח האויב ואנחנו ממריאים חזרה לשטח ישראל ונקראים לבוא לחלץ. קובעים בערך מראש מתי להגיע אבל בהחלט לא יוצאים מראש כי לא ניתן להעריך מתי יקראו לך. הכל עטוף בחשש גדול, אתה יכול לנחות בשטח בגלל תקלה שאתה לא יכול לתקן ולחכות לכונן שיבוא לסייע. זה סיכון".

בלילות של ירח מלא

"אחד המבצעים הרציניים היה כשטסנו עד הנילוס שזה מרחק רציני. טסנו לעומק מצרים, 320 קילומטר לתוך שטח אויב, הלוך וחזור. בדרך אתה בטוח שיגלו אותך וינסו להפיל אותך, יש חשש גדול. עם פעולות כאלו אתה מפתח את עצמך ואלו פעילויות שחשובות למדינה. לאט לאט אתה מביא עדויות על הצלחות, מתחילים להכיר בחשיבות וכך היה קל לשכנע את צה"ל בחיוניות של ההליקופטר. בהמשך הרצון להשתמש בנו היה גדול מהאפשרויות שלנו".

בהמשך, מספר אתרוג, בעקבות הסכם השילומים עם גרמניה, הועברו לישראל מסוקים שנקנו מארה"ב. "זה היה סוד, הם היו יוצאים לגרמניה ובדרך עוברים לאנייה ישראלית שהביאה אותם לארץ. בליל נשואיי", הוא נזכר בחיוך, "הגיעו ארבעה מסוקים. אני זוכר שחבריי באו לחתונה אחרי שלא עצמו עין כל הלילה כדי לעברת את הכלים".

עם תוספת של 24 מסוקים, הטייסת בה שירת יכלה מעתה לעמוד במבצעים מסביב לשעון.

"יכולנו לספק מסוקים לחילות שבעבר לא עניינו אותם כמו חיל הרגלים שעשינו איתם פעילויות של הנחתת כוחות במטרה להילחם או לכבוש שטחים, עם חיל הים חילוץ מהאוניה או סירה, וגם עם החבר'ה של השייטת שאתה צריך להטיס מול חופי אויב ולהנחית אותם בים".

אלו חיים עם הרבה אדרנלין.

"נכון מאוד. בהתחלה יש לך קצת חששות, אבל כשאתה עושה את זה פעם אחר פעם אתה מתרגל. למשל בקטע שאתה נכנס לשטח אויב, אז עד למבצע אתה במתח, אבל כשאתה עובר את הגבול אתה שוכח ובעיקר מתמקד במה שאתה צריך לעשות. מאחר והיו לנו הרבה פעילויות כאלו, אז לא היה לך לרוב זמן לחשוב. אתה תמיד צריך להיות מוכן לעוד מבצע ועוד מבצע".

דיברתם עם מישהו? פרקתם את הפחד או הקשיים?

"ממש לא. היינו מדברים בינינו. אני מדבר על דברים שהיו רק בלילה, לא היה GPS או תאורת לילה. רוב הפעילויות נעשו בלילות ירח".

מלא.

"לאו דווקא, היו כ"כ הרבה מבצעים שסחטנו את הירח עד הסוף. אתה טס בגובה נמוך לאורך הנתיב ומקווה שלא יזהו אותך".

היום בדיעבד זה מפחיד אותך?

"ברור שזה מפחיד אבל לא ידענו משהו אחר. לא ראינו מכשולים בדרך, וזה לא שאתה סתם טס, אתה צריך להניח חולייה, יש חיי אדם שתלויים בנו, אם לא ננחית במקום מדויק זה מסכן אותם ויכול להיות שהמבצע לא יקרה. אם במקום מאות מטרים הם ילכו קילומטרים זה רע. הלילה הוא קצר ולקראת זריחה חייבים להיות כבר בחזרה, אז יש בעיה".

בעת שירותו הצבאי קיבל אתרוג שני אותות מכובדים: האחד עיטור מופת והשני צל"ש הרמטכ"ל מידי יצחק רבין ז"ל שהיה הרמטכ"ל באותם ימים.

היה מבצע שהתפשל?

"היו מבצעים שגילו את החוליה ואתה צריך לחזור מהר, אתה מחלץ תת אש ואתה מגיע ברגע האחרון לפני שקורה להם משהו, אז בהחלט היה. היו לא מעט סיפורים כאלו. במלחמת יום הכיפורים, הנחתנו כוח של צנחנים בסוריה עם החבר'ה של מופז שהיה מפקד הצוות. הנחתנו אותם מתוך כוונה שהם צריכים לפוצץ גשר, כדי לחסום כוח עיראקי. אחרי כחצי שעה, אנחנו כבר תיכף לשטח ישראל, הם מבקשים חילוץ ואנחנו קצרים בדלק ולא יכולים לשוב. הכונן נאלץ לחלץ אותם כשיורים עליהם אש. המסוק ניזוק מהירי, גם במיכל הדלק ובמזל הם הגיעו לבסיס".

זכור לך לילה של סכנת חיים ממשית?

"היו לא מעט, אבל בלבנון הנחתנו חיילים בעומק השטח. את החילוץ עשינו שני יסעורים, וגילו את הנתיב שלנו. השני טס בעקבותינו והתחילו לירות עלינו מכל הצדדים, אנחנו רואים את הכדורים שורקים מכל עבר, אנחנו קשורים במסוק אך ללא אפודים או משהו. איכשהו הצלחנו להגיע לבי"ס הטכני בשלום וירדנו לספור את החורים במסוקים. היו לא מעט, בקטע כזה אתה מתפלל חזק שזה ייגמר בטוב".

המשפחה שלך, אשתך ושלושת ילדיך היו מודעים לעבודה שלך?

"השתדלתי שלא לערב אותם. יש מבצעים שעד לא מזמן לא סיפרתי עליהם כי הם היו מסווגים, והיו כאלו שלמחרת היה כתוב עליהם בעיתון אז אמרתי לאשתי 'אוקי, כן בזה הייתי'. גם גרנו בבסיס תל נוף, ונוצרו חברויות אז היא ידעה יותר. הנשים לא ידעו על כל הפעולות אבל כשיש ירח ואני לא בבית או בבסיס, אז היא יודעת שאני אי שם. הכי חשוב היה לראות שחזרתי ולשמוע בחדשות על פעולה שחיל אוויר עשו בקווי האויב".

הרומן עם יבנה

לאחר שנים ארוכות כמכונאי מוטס עבר למטה והיה למפקד יחידת תחזוקת חלקים. לאחר 26 שנות שירות, בגיל 44, יצא לפנסיה ובמהרה החל לעבוד בתעשייה האווירית.

היה קשה לצאת לפנסיה?

"היה לי שירות מאוד מעניין, למרות כל הקשיים, כי זה היה קשה אך מרתק. כזה עניין אין לך בשום מקום. מי שרגיל לזה לא ימצא את זה בשום מקום. במיוחד לי, כי אני נהניתי משני העולמות – גם מהתחזוקה שהגעתי לרמה גבוהה של מפקד יחידה שמתחתיי 3 טייסות ואני אחראי לתחזוקה והעולם השני של הטיסות, שזו חוויה לא רגילה".

בתום שירות הקבע, הוא מספר, היה זכאי לחופשה בתשלום בת חצי שנה, ממנה ניצל בפועל חודש תמים. הוא החל לעבוד כאמור, בתעשייה האווירית כעוזר ראש מנהל טכנולוגיות. "כאן כבר חשבתי על הנוחיות, התאים לי להיות קרוב הביתה, ליבנה, בשלב הזה עברנו לכאן. אנחנו גרים כאן יותר מ-30 שנה, למרות שבעבר גרתי כאן. הרומן שלי עם יבנה החל בשנת 1950 שעליתי עם משפחתי מרומניה כילד, דודה שלי גרה כאן והחליטה לטפל בי עד שהורי יתאקלמו".

את ראש העיר צבי גוב-ארי הוא מכיר עוד מימיהם כאנשי קבע. "חיפשנו דרכים איך להחתים אנשים לקבע והוא חשב להקים שכונה צבאית, רעיון שהיה למאיר שטרית קודם אך לא צלח. בהתחלה זה היה מיועד לאנשי חיל האוויר ובהמשך נפתח לצה"ל כולו, הייתה היענות לא רגילה ובסוף שנינו לא עמדנו בקריטריונים", הוא צוחק, "כי הם היו יתרת שירות, גיל וככה נשארנו בחוץ. מדובר בשכונת נווה אילן".

אתרוג מעיד כי הנו מחובר רגשית לכל טייסות המסוקים ועד היום מוזמן לחגיגות ועוד. "אני מאוד גאה בטייסת השנייה שהייתי מעורב בהקמתה, טייסת היסעורים, שעדיין חיה ובועטת, זו טייסת לתפארת".

היום מעיד אתרוג, אחרי שנים של עבודה קשה בצה"ל ובתעשייה האווירית, בגיל 75 הוא פנסיונר במשרה מלאה. "אני מתעסק בתחביביי, משחק ברידג', כל בוקר בחמש בבוקר אני בקאנטרי עושה כושר, ונהנה שהילדים שלי, שתי בנות ובן ומתשעה נכדים, הגדולה בת 25".

שירות צבאי זה דבר שחשוב לך? היה לך עקרוני שילדיך ונכדיך ישרתו בצה"ל?

"כאיש צבא אני חושב שהשירות חשוב כי זה מחנך אותך וחשוב מאוד לתרום למדינה. הרבה פעמים יש לי כאב על מה שקורה עכשיו במדינה, תמיד חשבתי שמגיע לנו שיהיה כאן אחרת. במיוחד מה שאחרים ואני השקענו לטובת המדינה, חשבנו שהילדים שלנו כבר לא יצטרכו להילחם, אבל זה כבר לא יהיה", הוא אומר ואי אפשר להתעלם מהכאב בעיניו.

בתקופה האחרונה עסוק אתרוג אף בכאב ישן שמלווה את חייו, חיי משפחתו כרדופים עת מלחמת העולם השנייה. "יוצאי חיל אוויר הקימו קבוצה שנקראת 'מתקומה לשחקים' שמורכבת מניצולי שואה שהצבא לא היה מודע שהם ניצולים, לא התעסקו בכך פעם, ואני נמצא בה. אלו חבר'ה שכל שנות השירות לא דיברו על השואה ולאחרונה התגלה הנושא, נפתח, והגו את הרעיון להתחיל עם זה. אנחנו קרוב למאה אנשים. אני עצמי נולדתי בתקופת המלחמה. אין לי המון זכרונות מלבד זה שברחנו מהעיר, אבל לא הייתי בגטו. החוויה של ללכת עם טלאי צהוב מוכרת וזכורה לי היטב. את הבריחה אני זוכר כאילו הייתה אתמול, ורק אחרי המלחמה חזרנו הביתה. אבא לא חזר אותו אבא, חזר אבא אחר ממחנות כפייה, יש לך בבית מישהו פגוע ואתה יודע מה הסיבה, אמא תפקדה כאמא ואבא".