19.11.26 / 11:20
עבד א־רחמן אל־גנדי זכה בפרס הספר הלאומי על ממואר שנולד מתוך שש שנות מאסר פוליטי. בקשתו להיכנס לארצות הברית לטקס נדחתה — והכיסא הריק שלו סיפר סיפור חד יותר מכל נאום.
בערב שבו ניו יורק לבשה חליפה וחילקה מדליות לספרים, הזוכה המעניין ביותר לא היה בחדר. עבד א־רחמן אל־גנדי, סופר ומתרגם מצרי, זכה בפרס הספר הלאומי של ארצות הברית בקטגוריית העיון על Huna: A Memoir of Revolution, Prison, and Becoming. את הספר אמריקה הכניסה לבמה. את מחברו היא השאירה מעבר לגבול.
אל־גנדי לא נעדר בגלל לוח טיסות אכזרי או וירוס עונתי. בקשתו לאשרת ביקור נדחתה. העורכת שלו, הלן תומאידס, עלתה לקבל בשמו את הפרס בסך עשרת אלפים דולר וקראה את דבריו. כך קיבל ערב ספרותי מכובד על וול סטריט את התמונה המושלמת, אם כי מעט מביכה: ממסד התרבות העניק פרס לסיפור על כלא, גלות והשתקה; מנגנון ההגירה דאג שהסופר יישאר מחוץ לפריים.
שש שנות כלא נכנסו ל־368 עמודים
Huna הוא ספר הביכורים של אל־גנדי. לפי תיאור ההוצאה והקרן, הוא היה בן 17 כשנעצר בקהיר ב־2013, לאחר שהצטרף עם אביו להפגנה בתקופה שלאחר ההפיכה הצבאית. הוא נשפט בטעות כבגיר, קיבל עונש של 15 שנות מאסר ושוחרר ב־2020 לאחר שש שנים מאחורי סורגים. במהלך המאסר השלים תואר בהנדסה, קרא וכתב, והפך את הדף למקום היחיד שבו הסוהרים לא קבעו את גבולות התא.
שם הספר נולד משיר מחאה ערבי, סאוופא נבקא הונא — ״אנחנו נישאר כאן״. זו אינה כותרת של פוסטר השראה עם שקיעה. היא שאלה: מהו ה״כאן״ שאדם בוחר לשמור כאשר שוללים ממנו כמעט כל מקום אחר. שופטי הפרס תיארו את הספר כעדות לירית להישרדות ולהתנגדות, ששוזרת את סיפור הכלא בסיפור אהבה בין אב לבן. זו הערכת השופטים, לא טענת קריאה שלנו; אבל גם מתוך תיאור הספר ברור שהפוליטיקה בו אינה תפאורה. היא נכנסת לגוף, למשפחה ולשפה.
התיקיות היו מסודרות. העולם פחות
ימים לפני הטקס פרסם אל־גנדי מסה בגוף ראשון ב־The New Yorker. הוא תיאר כיצד הגיע לראיון הוויזה עם תיקיות שקופות ומקודדות בצבע: הזמנה מההוצאה, מסלול נסיעה, פרטי הקרן, מסמכי בית משפט, אישורי מגורים באירופה והוכחות לכך שיעזוב את ארצות הברית לאחר הביקור. בירוק היו הקשרים שלו לאירופה. בכחול, הכלא. בצהוב, הסיבה שבגללה ביקש להיכנס: מועמדות לאחד הפרסים הספרותיים החשובים במדינה.
הקונסולית בירכה אותו, המסמכים נבדקו, ואז הבקשה הועברה לבחינה בוושינגטון. למחרת הגיעה הדחייה. לדבריו, לא נמסר לו מה בדיוק הוביל להחלטה, אלא רק שנמצא לא זכאי לאשרת ביקור לפי חוק ההגירה. חשוב לעצור כאן את מכונת הפרשנות: אין בידינו הוכחה שמדובר בעונש על עמדותיו הפוליטיות, ואין להמציא מניע שהרשויות לא מסרו. האבסורד אינו זקוק לקישוט. הוא עובד היטב גם בלי תסריט קונספירציה.
הספר קיבל אישור כניסה, הסופר לא
האירוניה בכל זאת חדה. אל־גנדי כתב כי עזב את ארצות הברית באפריל 2025 לאחר שחשש ממעצר בידי רשות ההגירה בשל הפרופיל הציבורי והפעילות הפוליטית שלו. הוא עבר לאירופה, השלים מרחוק את לימודי הכתיבה באוניברסיטת פיטסבורג והמשיך לעבוד על הספר. עכשיו אותו ספר, שנולד מתוך בריחה ממנגנון כליאה אחד ונכתב תוך חשש ממנגנון אחר, חזר לאמריקה בלעדיו.
אפילו כללי הפרס הסתבכו בעלילה. הקרן הלאומית לספרים הרחיבה בשנים האחרונות את הזכאות מעבר לאזרחים בלבד, כך שגם מי שביתו המרכזי והמתמשך בארצות הברית בתחילת מחזור הפרס יכול להיות מועמד, בלי קשר למעמד ההגירה. מאחר שאל־גנדי עזב חודשים לפני פתיחת המחזור, עלו שאלות על זכאותו. הקרן עמדה על כך שהספר כשיר, והשופטים בחרו בו. כלומר, ועדת הספרות מצאה דרך להכניס אותו; ועדת הגבול לא.
זה לא היה הפרס המזרח־תיכוני היחיד של הערב
גם פרס הסיפורת הלך לסיפור של עקירה מהמזרח התיכון. האנה לילית אסדי זכתה על Paradiso 17, רומן המתאר את מסעו של סופיאן, פלסטיני שנולד חמש שנים לפני הנכבה, דרך לידה, גלות, הורות, הזדקנות וחלומות שיבה. השופטים שיבחו את המבנה שנע בזמן ובמרחב ואת האופן שבו הרומן מחזיק יחד אובדן, תשוקה ותקווה. שני הפרסים המרכזיים של הערב לא הלכו לספרים שמבטיחים לקורא עולם יציב. הם הלכו לספרים על אנשים שהעולם הזיז ממקומם.
בקטגוריות האחרות זכו ברנדה הילמן בשירה, ויסנטה לואיס מורה ורהול ברי בספרות מתורגמת, ודיוויד לוויתן וגבריאל דאקלס בספרות לצעירים. סלמן רושדי קיבל עיטור מפעל חיים. בסך הכול הוגשו השנה 1,912 ספרים. המספר הזה מעניק לטקס הילה של תעשייה גדולה ומכובדת; הכיסא הריק של אל־גנדי הזכיר כמה מעט כוח יש לתעשייה הזאת ברגע שבו פקיד סוגר חלון.
פרסים אוהבים מחאה, כל עוד היא מגיעה בכריכה קשה
לפרסים ספרותיים יש חולשה מובנת לסיפורי התנגדות. הם מעניקים למוסדות הזדמנות להכריז שהם בעד חופש, זיכרון וקולות מודרים, רצוי לפני הקינוח. לפעמים זו מחווה ריקה. לפעמים הבחירה באמת משנה קריירה, מביאה קוראים לספר שלא היו פוגשים ומעניקה לו חיים בשפות ובמדינות חדשות. במקרה של Huna, שתי האמיתות יכולות להתקיים יחד: הפרס חשוב, והסתירה שהוא חשף חשובה לא פחות.
הספרות אינה מבטלת גבולות. היא גם לא משחררת אסירים, מנפיקה ויזות או מגינה על סופר מפני מדינה. הכוח שלה צנוע ומעצבן יותר: היא יכולה להכניס לחדר סיפור שהחדר היה מעדיף להשאיר בחוץ. בערב הפרסים בניו יורק, Huna עשה בדיוק את זה. הוא עלה לבמה בלי מחברו, והכיסא הריק אמר את השורה שאף מנחה לא תכנן.
למה זה חשוב לקורא שלא יקנה כרטיס למנהטן
כי הפרשה הזאת אינה רק רכילות ספרותית על טקס אמריקאי. היא מזכירה שתרבות אינה מתקיימת מחוץ למנגנוני הכוח שהיא מתארת. ספר יכול לזכות בפרס על אומץ פוליטי, בעוד מחברו נדרש להוכיח למערכת אחרת שאינו מסוכן. מוסד יכול להרחיב את הגדרת השייכות, בזמן שהגבול מצמצם אותה. והקורא מקבל לא רק המלצה על ספר, אלא מבחן קטן לאופן שבו אנחנו אוהבים סיפורי חירות: האם אנחנו מוכנים גם לאנשים שכתבו אותם, או רק לכריכות שלהם.
אל־גנדי כתב שהספר שלו נכנס לחדרים שאליהם הוא עצמו לא ייכנס. עכשיו המשפט הזה כבר אינו דימוי ספרותי אלא סיכום הערב. אמריקה נתנה ל־Huna מדליה. לסופר היא נתנה שיעור המשך בעלילה שכבר חשב שסיים לכתוב.

